פרק 31

700 36 10
                                    

-אווה-

עבר כבר שבוע מאז הנשיקה שלי עם ראיין ומאז עדיין לא הפסקתי לחשוב עליה.
לא הפסקתי לחשוב עליו.
היינו ידידים עכשיו.
זה הכל.
לא מעבר.
אבל גם לא היינו אויבים.
עדיין לקח לי זמן להתרגל לזה.
מה שהיה מוזר הוא ששום דבר לא היה שונה בנינו עכשיו.
כלומר כן, ברור, היינו ידידים אבל הוא עדיין קרא לי 'נסיכה' ו'מותק' כמו איזה אדיוט שלא מבין רמזים...
אבל היי, לפחות עכשיו הוא לא מנשק בנות מול העיניים שלי בניסיון מוצלח למדי לעצבן אותי.
זה גם משהו.
וגם עכשיו אני יכולה להיות איתו בהפסקות ולדבר איתו.
זה לגמרי הזוי מבחינתי וגם מבחינת החברות שלי, וככל הנראה גם מבחינת החברים שלו.
כמובן שאני מבינה אותם... כלומר ברצינות,
זה ראיין מילר.
האדם השנוא עליי בכדור הארץ.
טוב... כניראה שבזמן האחרון הכרתי כמה אנשים שאני שונאת אפילו יותר, מה ששיכח את השנאה שלי אליו.
כגון שרלוט רובינסון.
והוא באמת היה חמוד כשהגן עליי מולה...
אז אפשר לומר שסלחתי לו.
לא על הכל!
עדיין חיכיתי להתנצלות על מה שקרה בכיתה ח'.
ואני עומדת לקבל אותה.
בפעם הבאה שאפגוש אותו.
והפעם הזאת היא היום.
קבענו שניפגש אצלי.
ועכשיו הוא אמור להגיע.
לא מוזר בכלל.
ראיין מילר בא לביקור אצלי.
בסדר גמור.
אני מניחה שבסופו של דבר אתרגל לקטע הזה של ידידים.

טוק טוק טוק.
זה הוא.
יצאתי מחדרי ופתחתי את דלת הבית.
בפתח עמד נער נאה בעל שיער שחור פרוע ועיניי הייזל מרהיבות.
פאק.
העיניים שלו גרמו לי להרגיש כל כך חשופה.
כאילו הוא קורא אותי בלי שום מאמץ.
אלוהים.
הוא החליף בגדים אחרי בית הספר...
ראיין לבש חולצת טריקו לבנה וטרניג אפור.
למה הוא ניראה כל כך סקסי בטרניג?
אלוהים יודע למה.
כחכוח בגרון קטע את חוט מחשבתי.
"אני מניח שאת אמורה להזמין אותי פנימה עכשיו..."
"פאק. סליחה, בוא.. תיכנס."
הוא חייך וצעד פנימה.
מטומטמת.
נכנסנו לחדרי וסגרתי את הדלת.
ראיין חלץ את נעליו ונשכב על מיטתי בלי בושה.
"מה אתה עושה?"
"מה קרה? זה עושה לך את זה לראות אותי במיטה שלך?"
כן. לגמרי.
"איכס. תמשיך לחלום."
הוא חייך חיוך ממזרי.

"אוקיי אז... אממ קראתי לך כי רציתי לומר לך משהו."
הוא הרים גבה.
"אתה זוכר ש... אמ.. ב... כאילו, כשהיינו אז.. בכית-"
"בכיתה ח' וצחקתי עליך מול כל החטיבה... כן כן, אני זוכר נסיכה."
"אה. כן, נכון. את זה..."
"אז...?"
"אז... אני.. אני עדיין מחכה להתנצלות."
אוקיי וואו.
עשיתי את זה סוף סוף.
ראיין נאנח.
"נו באמת מותק... זה היה לפני איזה מאתיים שנ-"
"לא אכפת לי! כבר מאתיים שנה שבהן היית צריך להתנצל ולא עשית את זה. אז קדימה, אני מחכה."
הוא גלגל את עיניו.
"אוקיי... אני מצטער שצחקתי עליך בבית ספר בכיתה ח'. מרוצה?"
לא.
לא הייתי מרוצה.
כי להגיד שאתה מצטער ולא להתכוון לזה לא בדיוק עושה את העבודה.
"תתכוון לזה."
"אלוהים אווה.. אני באמת מצטער, אוקיי? לא הייתי צריך לצחוק עליך שם."
אווה.
הוא קרא לי בשם שלי.
אני מניחה שזה היה תרגיל כדי לגרום לי לסלוח לו.
טוב.. אני מניחה שזה עבד לו, בינתיים.
יום אחד אני כבר אגרום לו באמת להתנצל.
הוא לא יתחמק מזה שוב ככה.

עכשיו ראיין קם והלך לשולחן הכתיבה שלי.
"מה אתה עושה עכשיו?" שאלתי בעייפות.
הוא לא ענה.
רק פתח את כל מגירות ואז את ארון הבגדים שלי.
"היי, תביא לי את זה!"
ניסיתי לחטוף מידו את חבילת הפדים שהוציא מהארון, אבל הוא הרים את ידו והרחיק אותה ממני.
"ראיין!"
"מה?" שאל בקול תמים בעודו מזיז את ידו לצדדים הרחוקים ממני, וזורק את החבילה מיד ימין ליד שמאל.
אלוהים אדירים.
למה המזדיין הזה כל כך גבוה?!
קפצתי בניסיון לתפוס את החבילה אבל במקום זאת נפלתי עליו.
הוא צחק.
"אני רצינית ראיין. תביא לי את זה."
עמדתי מולו מסמיקה לגמרי מכל מה שקרה כאן עכשיו, והושטתי את ידי מחכה שיחזיר לי את הפדים.
הוא בחן אותי כאילו מנסה להחליט מה לעשות.
"את במחזור עכשיו?" שאל לפתע.
אלוהים.
הסמקתי בטירוף.
"זה אומר שכן?"
"זה.. זה לא עניינך! אדיוט! תחזיר. את. זה. עכשיו."
הוא גלגל את עיניו והחזיר את החבילה למקומה בארון.
יש לו מזל.
"אז מה עושים עכשיו? משעמם לי."
"תגיד לי, מה אתה בן שלוש?"
"סליחה באמת... את הזמנת אותי להיפגש, אז חשבתי שזה אומר שנעשה משהו חוץ מלשבת ולבהות לך בתחת דרך ההשתקפות במראה."
מה?
פאק.
הסתובבתי לכיוון המראה שמאחוריי ואז חזרה אליו.
"אתה.. אתה... מה א.. אלוהים אדירים חתיכת סוטה!"
לקחתי מהארון סווטשרט וקשרתי אותו סביב מותניי.
"אוקיי עכשיו אין לי בכלל מה לעשות."
אלוהים...
הבן אדם הזה הזוי ברמות לא הגיוניות!
נאנחתי בכבדות.
"אוקיי. אז בוא... בוא נלך לאנשהו."
ניראה שמשכתי את צומת ליבו.
"לאן הולכים?" שאל בהתלהבות.
"בוא נלך לקניון!"
פרצופו מיד הרצין.
"מה? מה הבעיה בקניון?" ידעתי שזה יעצבן אותו.
הוא שונא קניות.
טוב, הוא יאלץ להתמודד.
"ברצינות נסיכה? את בכוונה רוצה שאני אסבול?"
"ראיין, ראיין, ראיין, מתי תבין שלא כל העולם סובב סביבך? וחוץ מזה מה אכפת לי שתסבול קצת?.."
"ידעתי! מרשעת."
"טוב, זאת הבעיה שלך שהסכמת לבוא."
"אלוהים..."

חייכתי בניצחון כשהצלחתי לגרור אותו החוצה ולתוך מונית עד לקניון.
אלוהים, כמה זמן לא עשיתי קניות?
יותר מידי.
ברגע שהגענו נכנסתי לחנות הראשונה שראיתי.
ראיין השתרך אחריי בקושי.
"נו בוא כבר!" משכתי אותו לקומה השנייה אחרי שמיציתי את הראשונה לגמרי.
הוא לא זז.
"ראיין.. נו... כבר!" ניסיתי למשוך אותו ללא הצלחה.
"אלוהים נסיכה... כמה בגדים את צריכה לעזאזל?"
שילבתי את ידיי על חזהי וחיכיתי שיבוא כבר.
הוא נאנח ועלה איתי במדרגות הנעות.

"יא! ספרים, תסתכל!"
"ספרים?" שאל בקול משועמם.
"תסתום את הפה שלך. ספרים זה מדהים."
דחפתי לידיו את שקיות הבגדים שלי ונכנסתי לחנות הספרים.
"שיט.. החרא הזה כבד, מותק."
"תתמודד." מלמלתי בעודי בוחנת ספר שזה עתה הרמתי מהמדף.
"כריכה יפה."
קפצתי ממקומי כששמעתי את ראיין מאחוריי.
"אלוהים.. עשית לי... התקף לב."
רק עכשיו קלטתי למה התכוון.
על הכריכה הייתה תמונה של חזה שרירי של גבר.
פאק.
לא מאוד דיסקרטי.
"אז את מעדיפה לקרוא עליו עושה את זה מאשר פשוט לעשות את זה איתי?"
שאל בלחש ליד אוזני.
אלוהים.
איך הבן זונה יודע על מה אני קוראת?
בערתי.
אבל הפעם לפחות הצלחתי לגרום לידיי להדוף אותו.
הוא צחק כשלא הצלחתי להזיז אותו כמעט בכלל. "זה כל מה שיש לך, מותק?"
דחפתי אותו בכל הכוח אחורה והוא סוף סוף נפל.
חה.
"צוחק מי שצוחק אחרון, מותק."

המניאק מספר אחת שליWhere stories live. Discover now