אהבה קצרה

פרק מס' 1

האוויר בחוץ היה קר. הרגשתי את הרוח הקרה נושבת על פניי ומקפיאה אותן. הידיים שלי היו משולבות על החזה והשיער הארוך שלי התנופף לו וכיסה חלק מפניי. אהבתי את הקור חודר לעצמותיי, הוא מעורר אותי. במיוחד כשאני עצבנית ואפשר להגיד גם אבודה. הריבים הבלתי פוסקים עם ההורים שלי רק מעצבנים אותי יותר וגורמים לי להרגיש קטנה ואבודה. אני שונאת את זה שהם מצליחים להשפיע עליי ולגרום לי להרגיש כ"כ הרבה דברים כשהדבר היחיד שמגיע להם זה שלא ארגיש דבר. יצאתי מהבית כשדמעות זולגות מעיניי. צלצול הטלפון שלי נשמע אין ספור פעמים אך לא טרחתי להביט אפילו מי מחייג, בטח שלא לענות.

אחרי מספר שעות בהן התהלכתי ונתתי למחשבותיי לנדוד חזרתי אל הבית, לא טורחת להביט באף אחד, מתעלמת ונועלת את עצמי בחדר. "שירה, תפתחי את הדלת" שמעתי את הקול של הדר, מה לעזאזל היא עושה פה? התרוממתי מהמיטה בכבדות ופתחתי לה את הדלת. "את נראת רע" היא אומרת ותוך כדי שהיא בוחנת אותי, היא טורקת את הדלת אחריה ואז מחבקת אותי חזק. שתינו צונחות על המיטה. "דיי מאמי.. את הורגת אותי עם כל הדמעות האלה שלך" היא מלטפת את ראשי, מביטה בי ומחכה שאפתח את פי. השיער השחור שלה התבלגן על פנייה והיא הסיטה אותו קלות, ממשיכה להביט בי בעיניים חומות גדולות ומודאגות. "אני שונאת אותם.. אני חייבת לעוף מפה" אני מכסה את פניי בשתי ידיי, מנסה למנוע מדמעות נוספות לזלוג. "מה? המצב עד כדי כך גרוע?" היא שואלת וקמט קטן צץ על מצחה. "תאמיני לי שאני כאן עכשיו כי אין לי ברירה ואלון המניאק הזה.." אני מתייפחת והיא מנסה להרגיע אותי. "הוא אפילו לא מנסה לעזור לי איתם, רק מוסיף עוד קרשים למדורה הענקית. אין אני אומרת לך הוא נוקם בי עכשיו על הכל, אני שונאת אותו" היא מנחמת אותי, מחבקת אותי ועושה מה שביכולתה כדי למנוע ממני לכאוב. "דיי, ששש.. את יודעת שאין בעולם מישהו שאוהב אותך כמו אחיך. אז יכול להיות שהוא קצת כועס עלייך, זה יעבור לו.." היא אומרת, אבל יודעת שזה לא נכון. הוא עושה את זה בכוונה. אם יש מישהו שקשה לו לסלוח, זה אלון, ומיד אחריו זאת אני. "שירה, תפסיקי להתנהג כמו ילדה קטנה. תצאי הנה" אני שומעת את הקול של אמא שלי מבעד לדלת. "שלא תדבר אליי בכלל" אני מסננת בכעס להדר, שנראת חסרת אונים. תלויה ביני ובינה.

אני והדר חברות מאז ומתמיד. היינו יחד בגן, בבית ספר יסודי, בחטיבת ביניים, בתיכון ואז גם התגייסנו יחד לצבא. היום אנחנו בנות 22, אחרי טיול לא קצר בדרום אמריקה, תלויות באוויר, מחפשות את עצמנו. יש לי אח אחד ויחיד בן 26, אלון. הבן המועדף על אבא ואמא. פעם היינו מאוד קשורים אחד לשנייה, עד כדי כך שלפעמים היו בטוחים שאנחנו תאומים, למרות הפער בין הגילאים. היינו מדברים על הכל, לא מסתירים דבר אחד מהשנייה, עושים הכל ביחד. כל זה עד שאמא הרסה בינינו את היחסים. איזו אמא נורמלית תהרוס יחסים בין הילדים שלה?! ואבא שלי? הוא סתם נגרר אחריה. אין לו בדרך כלל מה להגיד, אבל השתיקה שלו אומרת הכל. הקול של אמא נעלם, ככל הנראה חזרה לעיסוקים שלה. כאילו שלרגע חשבתי שבאמת אכפת לה. "מה תעשי?" הדר שואלת בדאגה. "אני לא נשארת פה" אני עונה בחדות ונעמדת על הרגליים. מנגבת את הדמעות שלי באמצעות הידיים. "תבואי אליי" היא מבקשת. "רק לא אל דור" היא כמעט מתחננת, מכירה אותי כ"כ טוב ויודעת שזו תהיה האופציה הראשונה שלי. "אין לי ברירה אחרת, עד שאני אתארגן על איזו דירה או משהו" אני נאנחת, אני לא רוצה יותר להמשיך לבכות. "שירה" היא קוראת, ומסתכלת עליי במבט כמעט בוכה. היא יודעת כמה אני סובלת פה וכמה כואב לי, למרות שאני כמעט ואף פעם לא מדברת על זה. המחשבה הזו של להתחפף מהבית גורמת לי לאושר, אך עם זאת לעוף מפה ולהתחיל חיים עצמאיים לבד לא יהיה דבר פשוט. "דיי הדר, אל תקשי עליי יותר. אני לא מסוגלת יותר" אני מסתובבת עם גבי אליה כשהדמעות מחדשות את הזרם שלהן. "תבואי אליי.. רק לכמה ימים. מה אכפת לך? עד שתחליטי מה את רוצה לעשות" היא מחבקת אותי מאחורה - החברה האמיתית והנצחית שלי. "בסדר" אני מסכימה לבסוף, אחרי שכנועים רבים מצידה. היא מחייכת חיוך ענק ומרוצה וקמה לעזור לי לארוז.

את הדר בסופו של דבר שכנעתי ללכת הביתה, אמרתי שאגיע מאוחר יותר עם הדברים שלי. למרות שאלה רק אמא שלה והיא בבית, לא רציתי להעיק. לכן גם חשבתי ללכת לדור, שגר לבד. את דור הכרתי בצבא, יצאנו יחד כמעט שנה וחצי. כשהוא השתחרר מהצבא, שחררתי אותו גם מהמערכת יחסים איתי. אחרי שירות קרבי ארוך ולא קל, ידעתי שהוא צריך את החופש שלו - כדי שיוכל לטייל ולעשות דברים מבלי לחשוב פעמיים, או יותר נכון מבלי לחשוב עליי כעל מכשול מסוים להגשמת החלומות שלו. אנחנו עדיין בקשר, ואני עדיין מוצאת את עצמי רצה אליו כשאני צריכה אותו. בינתיים זה בסדר, זה לא מחייב אותנו, אני חושבת שאני גם לא רוצה שזה יחייב אותנו. הדבר היחיד שאני צריכה זה להרגיש שהוא שם. סימסתי לו שאני אלך להדר, שהכל בסדר ושלא ידאג לי. השלב השני זה לעבור דרך ההורים שלי. אמא שלי בטח תקים סצנה לא קטנה, רק בשביל שהיא תוכל להגיד שהיא ניסתה למנוע ממני ללכת מהבית. ארזתי מזוודה אחת גדולה ולקחתי תיק נסיעות קטן. בינתיים זה יספיק לי, ברגע שאמצא דירה אני אדאג להעביר מפה את כל הדברים שלי, כך שלא ישאר ממני זכר במקום הזה שנקרא "בית".

"לאן את חושבת שאת הולכת?" אמא שישבה בסלון הסתכלה עליי, כמעט מגחכת. אבא הסתכל כשעיניו פעורות, כמובן לא אומר דבר. אך רואים שהוא מאוד מופתע מהצעד הענק שלי. "אני הולכת לאן שאני הולכת. אל תשחקי אותה כאילו שאכפת לך. את הרי חיכית לזה" אני עונה בקול רם ומושכת אחריי את המזוודה והתיק שהונח עלייה. "שירה, אל תהיי מגוחכת. כאילו שאת תסתדרי לבד. לכי תחזירי את הדברים שלך ותפסיקי לדבר שטויות" היא בשלה, ממשיכה לצפות בטלוויזיה. מה היא חושבת, שאני אותה הילדה שעושה תמיד את כל מה שהיא רוצה שאעשה כדי לרצות אותה? "אמא, זה ממש לא שטויות. אני הולכת!" אני ממשיכה להתקדם החוצה כשהיא נעמדת לפתע, מסתכלת עליי כשפנייה אדומות מכעס. "את כפויית טובה, מפונקת שחושבת שמגיע לה הכל. תהיי קצת ריאלית ותצאי מהבועה שאת חייה בה. את לא מסתדרת כשאת בבית, את תסתדרי לבד? בחוץ?" היא צועקת. זה לא מזיז לה, היא רק לא רוצה שידברו על זה שהיא הבריחה את הבת שלה מהבית. "אני אסתדר יופי בחוץ. מי שחי פה בבועה זה רק שניכם. רציתם הרי שאני אלך, אז עכשיו קיבלתם את מה שרציתם, אני עוזבת. אתם יכולים להגיד לאלון שיחזור לגור איתכם. תחיו כמו משפחה מושלמת שלושתכם" אני צועקת בחזרה, מנסה לשלוט בדמעות שלי, אבל הם לא בדיוק נענים לי. אני יוצאת החוצה וטורקת את הדלת, לא לפני שאני מביטה באמא שלי שרותחת מעצבים ואבא שלי שנראה כ"כ המום שהפה שלו נשאר פעור. המונית שהזמנתי מחכה לי בחוץ. פעם הדר הייתה גרה על ידי, אבל לפני שנתיים היא ואמא שלה החליטו לעבור לגור קרוב יותר לסבא וסבתא שלה. הנהג יצא החוצה כדי לעזור לי להכניס את המזוודה שלי, אני מודה לו ונכנסת אל המונית. אני נותנת לו את הכתובת ואנחנו נוסעים. אני לא מביטה לאחור. מצידי שיתפוצצו. רציתי להרגיש הקלה, רציתי להרגיש חופשייה. אבל זה לא מה שאני מרגישה. אני רוצה שיפער בור עמוק באדמה ויבלע אותי.