שירה
בערב אני ועידן נוסעים לשבת באחד מהפאבים שעל החוף. "את כ"כ יפה" הוא בוהה בי בעיניים נוצצות כאילו רואה אותי בפעם הראשונה ואני מחייכת אליו בחזרה עם אותו הניצוץ. "איך הייתי כ"כ מטומטם שויתרתי על זה?" שוב המבט של החרטה עולה על פניו. "אני מאמינה שהכל בא לטובת משהו. כנראה שהיינו צריכים ללמוד לקח, ועוד איזה חתיכת לקח.." אני ממלמלת לקראת סוף המשפט. העיניים שלי יורדות להביט בבטן השטוחה שלי שמכוסה בבד של השמלה שעליי. העיניים של עידן יורדות לשם באופן אוטומטי. "את יודעת? לא יצא לנו לדבר על כל זה" הוא עדיין בוהה בבטן שלי בהבעה קפואה ובלתי ניתנת לקריאה. תמיד פחדתי מההבעה הקפואה הזו שלו, אני מעדיפה לראות הכל רק לא אותה. אני מרגישה רעד קל ואוחזת בכוס קאסטיל שלי בחוזקה. "יש לך חרטות?" הוא שואל והעיניים שלו חודרות לשלי. הן עדיין קפואות ואני מנסה להתחמק מהשיחה הזו. "חרטות לאותה התקופה בדיוק? לא נראה לי" הוא מחזיר אותי לתקופה ההיא בבת אחת ואני מרגישה את הגוש שתקוע לי בגרון ומאיים להתפרץ. אני מדליקה סיגריה. אפשר להרגיש שהאווירה בינינו התכערה. אני יכולה שוב להרגיש את הכאב שלא עזב אותי, את כל המחשבות שעברו בראשי אז.. החשק של להפסיק לחיות, כי במילא היה אפשר להגיד שהתהלכתי כמו מתה. החיים שלי הפכו להיות שחורים. אז האשמתי את עידן, עכשיו אני יכולה להאשים רק את עצמי. אני חזקה יותר היום, אני חושבת.
עידן שקע במחשבות, ואפשר לראות שהוא כועס. הלסת שלו התקשחה והעיניים שלו הפכו להיות כהות וננעצו בכוס שלו שהייתה מונחת על שולחן העץ. "עידן" אני מרימה מעט את קולי. כשהעיניים שלו עולות להביט בשלי אני מתחננת אליו במבטי שיפסיק עם המחשבות הלא מועילות האלה. "אם זה היה קורה עכשיו? את עדיין היית מפילה?" הוא שואל ומחכה לתשובה. העיניים שלו ממיסות אותי. "אני אוהבת אותך ואני בתקופה טובה. אז אם זה היה קורה עכשיו הייתי מאושרת" באופן אוטומטי עולה חיוך על פניו ועיניו שוב נוצצות. "בואי לפה" הוא מושך את ידי ומושיב אותי על ברכיו. "אני אוהב אותך" הוא שוקע עם עיניו לתוך עיניי, לפני שפיו מסתער על פי והלשון שלו שוקעת לתוך פי.
אנחנו חוזרים אחרי הפאב ישר לדירה שלי ושל מיתר. ועוד לפני שאנחנו מספיקים להגיע אל החדר, הוא נזרק על הספה ומושך אותי אליו. הוא נותן לי לעשות בו כרצוני ואז אני נותנת לו לעשות בי כרצונו. התחושה כשהוא ממלא אותי היא עילאית, תחושה שלא הרגשתי עם אף אחד, רק איתו.
"לאן אתה הולך?" אני שואלת כשאני רואה את עידן מתלבש. אני רואה שהוא במצב רוח עצבני, אבל הוא מנסה להיות רגוע איתי. "אני יוצא להתאוורר קצת, עוד מעט חוזר" הוא מדביק נשיקה קצרה ויבשה על פי. "הכל בסדר?" אני שואלת בדאגה. "הכל מעולה" הטון שלו ממש לא נשמע ש'הכל מעולה'. הוא יוצא מהחדר בסערה. אני מתיישבת ונשענת על גב המיטה, מבולבלת ועדיין חצי רדומה. אני לובשת על עצמי גופייה ותחתונים ויוצאת אל המרפסת. אני מדליקה סיגריה ורואה את עידן נותן גז ונוסע במהירות מהשכונה. אני מתחילה לאכול סרטים. אולי אמרתי משהו? אולי עשיתי משהו שגרם לו להתעצבן? מהספה עברנו למקלחת ומהמקלחת למיטה, עד שנרדמתי מותשת.. אז מתי בדיוק הספקתי? המחשבות אוכלות את ראשי ואני מרגישה את הפחד של פעם שוב מכרסם בי - אני מפחדת לאבד אותו. אני לא יודעת איך אקבל את זה הפעם. מה לעזאזל לא בסדר איתי? אני לא רוצה שוב להרגיש את הפחד הזה! מיתר לא חזרה עדיין, ואני יכולה לדמיין אותה עכשיו מתפרעת במועדון האהוב עליינו.. זה לא חסר לי מזאת הפעם הראשונה מאז שהגעתי לאילת, כי יש לי את עידן וכל דקה איתו שווה הרבה יותר מזה. מיתר מסמסת לי שהיא נשארת לישון אצל לין, אחת החברות שלנו. אני יודעת שהיא עושה את זה כדי שהדירה תשאר פנויה בשבילי ובשביל עידן. אני מחזירה לה הודעה שתהנה ושתשמור על עצמה. אני שמחה שאת חויית 'אילת' העברתי דווקא איתה! עברנו הרבה דברים בתקופה הזו, ותמיד תמכנו אחת בשנייה והיינו המשענת זו של זו. אני מתלבטת אם להתקשר לעידן ולשאול מה לא בסדר, או לשלוח הודעה.. אבל אני לא רוצה להיות נואשת יותר מדיי. אני מעשנת כמה סיגריות, שוטפת ממני את הריח בעוד מקלחת שאני עושה ואז אני נשכבת במיטה. ככל שהזמן עובר ככה אני מרגישה רע יותר. דמעות קטנות מבצבצות מעיניי ואני נלחמת בהן. לבסוף אני שומעת את דלת הכניסה נפתחת ונסגרת. כעבור כדקה נפתחת גם הדלת של החדר. אני עושה את עצמי ישנה ואני שומעת אותו מוריד את בגדיו. אני יכולה להריח שוב את הריח שלו, וזה גורם ללב שלי להלום חזק יותר. המיטה שוקעת כשהוא עולה למיטה, אני מרגישה את הריח שלו מעליי. הוא נושק למצחי ברכות ומסתובב לישון בצד שלו. הקרירות והתסכול עוטפים אותי. אני יודעת שקשה לו להירדם, ושהוא סתם שוכב במיטה.. אבל אני לא מוכנה לדבר איתו עכשיו. אני שוב מרגישה שברירית מזה הרבה זמן ואני צריכה שזה יעבור כדי שאני אוכל לעשות את זה.
עידן
"הכל בסדר?" אני שואל את שירה שהתעוררה לא ממש על הצד הטוב שלה. "הכל מעולה" היא עונה בציניות והולכת למרפסת. "עוד לא התעוררת, וכבר למרפסת לעשן?!" אני צועק אלייה. היא טורקת את הדלת של המרפסת עד שהזכוכית כמעט נשברת. מה נסגר איתה היום? למיטב ידיעתי ובדיקתי היא לא במחזור.. אני מסתכל עלייה בשילוב ידיים על החזה ובחיוך גדול והיא מחזירה לי מבט כועס. "מה?!" אני שומע את הקול המעומעם שלה מבחוץ. "את יפה גם כשאת כועסת" אני מעצבן אותה קצת והיא מראה לי את האצבע המשולשת שלה. אני פורץ בצחוק והולך להכין לה קפה. אני מנסה להבין על מה היא כבר יכולה לכעוס, אבל עוזב את זה. במילא בעוד רגע אוציא את זה ממנה. אני מחייך עם עצמי. היא מטריפה אותי הבחורה הזו. מטריפה לי את כל החושים!
המצב רוח של אתמול בלילה עבר לגמרי, ואני במצב רוח משועשע ומאוהב לגמרי. "קחי זעפנית שלי" אני מושיט לה כוס קפה והיא מסתכלת עליי בעיניים מכווצות מכעס. "מה עשיתי?" אני שואל בגיחוך. היא נועצת בי עוד מבט ואני לא מתאפק ורוכן אל השפתיים שלה. עוד לפני שהיא מספיקה לרטון אני נושך את השפה שלה ומוצץ אותה. "אל תיגע בי" היא כמו ילדה קטנה ולא משכנעת. אני צוחק ומנשק אותה. היא זורמת עם הנשיקה ובולעת אותי בחזרה.
"אתה רוצה לספר לי עכשיו לאן נעלמת אתמול?" היא שואלת ברצינות. זין. אכלתי אותה. לא רציתי לספר לה בשביל שלא תתעצבן ולא תדאג. מה חשבתי לעצמי באמת, שהיא תתעלם מזה שיצאתי באמצע הלילה וחזרתי לפנות בוקר? "עידן" היא נוזפת בי והעיניים הירוקות שלה שורפות אותי. "רק אל תכעסי" אני מבקש ממנה כמו ילד ומושך אותה לשבת עליי. היא מתמקמת עליי ומביטה בעיניי. הריח שלה משגע אותי ואני מסניף את הצוואר שלה. "תפסיק.. זה לא יעזור לך עכשיו" אני צוחק ואז נהיה רציני. "ירדן באילת, היא לא עזבה אותי בשקט אתמול ולא רציתי שהיא תבוא לפה ותעשה סצינה. אז הלכתי לראות אותה" העיניים של שירה נפערות והיא קופאת עליי. היא קמה ממני במהירות כשהקיפאון חולף. "קרה משהו שלא היה צריך לקרות?" היא שואלת בשקט ואני רואה את האימה בעיניים שלה. "השתגעת?" אני מתעצבן ומושך אותה אליי בחזרה. אני מלטף את הגב שלה והיא נועצת את עינייה עמוק בשלי, כ"כ קרוב שהאפים שלנו נפגשים. "פעם אחרונה שאתה עושה לי את זה" אני רואה דמעה שמבצבצת ואחריה נפתח הסכר. "למה את בוכה?" אני שואל בייאוש. "כי אכלתי סרטים אתמול, שעשיתי משהו.. שכל זה עוד פעם יהרס" אני מחבק אותה חזק ואז מנגב את הדמעות שלה. אני מנשק את העיניים שלה. "לא רציתי להדאיג ולהכעיס אותך אתמול. היא השתגעה לגמריי! אני לא אעשה את זה יותר" אני מבטיח לה ומנשק אותה. "את מושלמת שירה, אני בחיים לא אחזור על הטעויות שעשיתי. אני אוהב אותך יותר מדיי, אוהב אותך יותר מהחיים שלי" היא מתפרקת על החזה שלי ואני מקלל את עצמי, איך עוד פעם יצאתי אידיוט וגרמתי לה לבכות?!
הפרק הבא - החזרה הביתה ☺
YOU ARE READING
אהבה קצרה
Romance"קדימה, מישהו הבטיח לי שתייה" אני מצביעה על הבר בעוד הוא מסתכל עליי במבט משועשע. "את כלבה קטנה" הוא צוחק ומתקדם לעבר הבר תוך כדי שהוא מושך אותי אחריו. השיער שלו שהיה פעם שטני, התכהה עם השנים והפך להיות כמעט שחור. יש לו את העיניים הכחולות הכי יפות שר...
