פרק מס' 54 - חלק א'

11.3K 596 95
                                    

הדרך חזרה הביתה מלאה ברגשות מעורבים - עצב מהול בשמחה. מצד אחד אני משאירה את מיתר - החברה הכי טובה שלי בתקופה האחרונה, ואת אילת - העיר החמה והאהובה, מאחור ומצד שני אני חוזרת הביתה, לבית האמיתי שלי. הדמעות זולגות מעצמן ואני מרגיעה את עצמי שזה בכי טוב. בכי טוב שהגיע אחרי הרבה בכי רע. סוף סוף. כ"כ רציתי שאני ואורי נשאר בקשר ידידותי. אבל אני יודעת שזה לא אפשרי. היינו חברים טובים. אני אזכור לנצח את כל החוויות שצברתי איתו ועם החברים שלו. כמובן שאני ומיתר נשאר חברות טובות לנצח, ואני מקווה שהיא תמצא את האושר שלה והדרך הנכונה ותחזור הביתה במהרה. עכשיו הגיע הזמן שלי לצבור חוויות חדשות, עם עידן.

בשנייה שהעיניים שלי פוגשות בעיניים הירוקות והנוצצות של אלון הדמעות זולגות מעצמן, הוא מחייך ואני יכולה לראות שהוא אפילו יותר מתרגש ממני. אני זורקת את המזוודה הצידה וקופצת עליו. הוא עוטף אותי וממטיר עליי אין ספור נשיקות. "הגיע הזמן אחותי, היית חסרה לי" הוא אומר לאוזני בשקט ומלטף את שיערי ברכות ואני מתפרקת עליו. אני ואלון זה תמיד היה קשר מיוחד, שונה, לא כמו כל הקשרים של האחים והאחיות שהכרתי. אלון הוא האמא, האבא, האח והחבר הכי טוב שלי בעולם. אני חייבת לו כ"כ הרבה. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם הוא לא היה נמצא בחיים שלי. איך הייתי שורדת אותם? היום אני מודה לה' על הריב הענק שהיה לי עם ההורים שגרם לי בסופו של דבר להשלים עם אלון. אולי אני צריכה להודות גם להם על זה.

אני מביטה מהחלון של האוטו של אלון אל העיר, תוך כדי הנסיעה - והלב שלי מוצף. אני יודעת שהתגעגעתי אל העיר, למרות שהתכחשתי לזה. אלון כאילו מרגיש אותי ומלטף את היד שלי. "היי, מזה כל הדמעות האלה? זה רק אני" הוא מקניט אותי ואני צוחקת ובוכה. "את בבית שירה, סופסוף בבית" הוא אומר רציני ומנשק את ידי.

כשאנחנו נכנסים אל הדירה היא דיי שקטה ואני מסתערת פנימה כאילו שהיה חסר לי אוויר והחמצן שלי בפנים. אני בוחנת את הדירה ויכולה לראות שהתווספו דברים נשיים שלא היו קודם, בטח הם של הילה, שמבלה כאן יותר ממה שהיא מבלה בדירה שלה. "את רעבה?" אלון שואל בדאגה. "לא, תודה" אני מוציאה את הסיגריות שלי ויוצאת אל המרפסת. "את לא משתנה מה?" הוא צועק לי מבפנים ואני מחייכת אליו. "תפסיק להיות כזה מתנשא ותרד אל העם. בוא תעשן איתי" אני צוחקת והוא תוך דקה מתייצב עם בקבוק קולה קר וכוסות. המבט שלו לא יורד ממני לרגע, ואני מרגישה את המוח שלו חושב ושהוא דואג לי. "אני שמח שהכל הסתדר. טוב לך?" הוא שואל ומושך אותי אליו, אני מכבה את הסיגריה ומתכרבלת על החזה שלו, כמו התינוקת שלו. "טוב לי מדיי אלון, זה מפחיד אותי" אני מגלה לו. "הפחד הוא רק בראש. תבטיחי לי שלא תהיי פזיזה מדיי. גם אם את כועסת, קחי לך רגע לנשום ולחשוב על הדברים תמיד" הוא צודק. אני חייבת. אין מקום למשחקים ילדותיים יותר.

"אני מפריע?" הקול האהוב עליי בעולם נשמע וגרם לי להרים את עיניי מהחזה של אלון עליו, כמעט נרדמתי עליו, והוא נתן לי. תוך רגע נעמדתי על רגליי וקפצתי עליו. כ"כ התגעגעתי, שהרגשתי שכל יום הוא עוד יום הישרדות בלעדיו. הוא מנשק אותי ברכות על שפתיי ועוטף אותי לחיבוק מלא בריח שלו. "מצטער שלא יכולתי לבוא לפגוש אותך" הוא אוחז בפניי ומביט בעיניי. אני נמסה. "זה בסדר, אני סולחת" אני חוזרת להניח את ראשי על חזהו ונושמת את הריח שלו. אני רואה את אלון ועידן מעבירים את המבטים שרק הם מבינים, ומניחה לזה. במילא אני לא אבין והם בטוח לא ישתפו אותי. אני מאושרת שאני נמצאת עם שני הגברים הכי יקרים, והכי אהובים עליי בעולם!

אהבה קצרהWhere stories live. Discover now