אהבה קצרה

פרק מס' 17

מהרגע שראיתי את עידן, לא הפסקתי לחשוב עליו. זה לא שאני לא חושבת עליו בערך כל הזמן, אבל רק מלראות אותו - את העיניים היפהפיות שלו והשפתיים שרציתי כל כך, נזכרתי כמה התגעגעתי וכמה היה חסר לי.

אני רוצה שהמחלה הזו, שנקראת על שמו, תחלוף כבר. אני מרגישה אותו בכל הגוף! אני יודעת שרק אם אשתה קצת, אצליח להשתחרר מהמחשבות האלה, ואוכל אולי להנות.

לא יצא לי כל כך לדבר עם דור במהלך השבוע האחרון, הופתעתי כשראיתי אותו בבר עם חברים שלו וחבורה של בנות צעקניות מדיי. אני יושבת ובוהה בו, מבלי שישים לב. "מה יש לך?" מור שואלת אותי, כמעט מתפוצצת מצחוק. "למה את לא נגשת אליו?" היא מוסיפה בחוסר הבנה. "סתם.. את רואה את ההיא שם עם השמלה הלבנה? היא צמודה אליו מדיי" אני אומרת ברכושנות ולא מורידה את עיניי מהם. אני בוחנת אותם, מנסה לראות אם זה מוביל לאנשהו. היא  מסוג הבנות שאני לא כ"כ אוהבת. יותר מדי מקרקרת סביב החבורה שלהם, וסביב דור בעיקר. היא מתיישבת על ברכיו, ואפשר לראות ולהרגיש שהוא מופתע מהמהלך שלה בדיוק כמוני. "אני לא מבינה אותך, בחיי" רעות מתערבת. "עם כל האהבה שלי אל שניכם. תחליטו, זה כן או לא! אין דבר כזה יחסים באמצע. זה לא מוביל לשום מקום וזה תוקע אותכם" היא אומרת בכעס לאחר שמעיפה עליהם מבט. היה לה קטע עם אחד מהחברים של דור, שגם נמצא כאן. הבנתי שעצם זה שראתה אותו הוציא ממנה את העצבים. היא צודקת, אני כבר אוכלת את עצמי במשך המון זמן. מגיע לו שימשיך בחיים שלו, מי אני שבכלל אקנא לו? "אני יודעת, תאמיני לי שאני יודעת" אני ממלמלת, ולוגמת מהכוס שמונחת על השולחן שמולי.

בן והחברים שלו הצטרפו אלינו, אך דעתי הייתה מוסחת כל הזמן. מצד אחד עידן שקפץ מדיי פעם לבקר את מחשבותיי, ומהצד השני דור, שיושב במרחק הליכה ממני, ונראה מאושר. "אני הולכת לשירותים" אני מכריזה, אני מתרוממת וכמעט מועדת. "לבוא איתך?" הבנות ישר קופצות, אך אני מסרבת. "אני יכול ללוות אותך אם את רוצה" חבר של בן, שלא הפסיק לרגע להתחיל איתי וניסה את מזלו בכל פעם שהתאפשר לו פנה אליי. "לא, תודה" אני עונה ומחייכת אליו, כדי שלא יעלב ממספר הפעמים הרב שאני דוחה אותו.  אני הולכת כמה שיותר בביטחון, מנסה לשלוט בצעדים שלי כדי שלא אמעד ואפול. אני יודעת שהבנות בוהות בי עכשיו, ולא מבינות מה נפל עליי עם המצב רוח העכור הזה. אני מרגישה שרעות ובן רבו קצת הלילה, היות והיו קצת מרוחקים וקרים. אני מחליטה לטפל בזה אח"כ.

כשאני נכנסת אל השירותים, אני מביטה על עצמי במראה. הלחיים שלי סמוקות יותר, מהשתייה. העיניים הירוקות שלי בורקות, אבל אין בהן טיפה של שמחה. אני מסיטה את השיער שלי אחורה, ואז נשענת על הקיר. נושמת עמוק. אני מרגישה תחושה מוזרה, מין מועקה. אני נכנסת להתפנות באחד מהתאים שהתפנו, ולפני שאני יוצאת מהשירותים אני שטפתי את ידיי ומנסה להרגיע את הגעש בתוכי.

אני מביטה בטלפון שלי, ומתעלמת מההודעות שהתגלו לפניי מעידן. למרות הסקרנות אני מעדיפה לא לקרוא אותן כרגע.
אבל זה לא נותן לי מנוח. חודש של שקט ממנו, מה פתאום הוא נזכר? בגלל שהוא ראה אותי היום או כי הוא שמע שאני רוצה לעבור דירה? אני מהתהלכת מהשירותים לכיוון השולחן שלנו. איכשהו, העיניים של דור והעיניים שלי מצטלבות בין ההמון. הוא קם מכיסאו והחל להתהלך אליי, הוא נראה מופתע לראות אותי. נראה שהוא בעצמו נמצא בסערת רגשות. "דור" אני מחייכת אליו. "נסיכה שלי" הוא עוטף אותי לחיבוק חזק, אני משעינה את ראשי על החזה שלו, ורוצה להתפרק עליו. "עם מי את פה?" הוא שואל בחשדנות, ואני מצביעה על הבנות והחבורה של בן. "נצא החוצה לדבר רגע?" הוא שואל ואני מהנהנת. הוא בוחן אותי - אני יודעת שהוא שם לב שאני לא בסדר. הוא חייך כנחמה ומוביל אותי החוצה אחריו. אז, מי זו?" אני שואלת, מיד לאחר שהתיישבנו בחוץ והדלקתי סיגריה. "מי?" הוא שואל לא מבין ועיניו גומעות אותי. אני אוהבת את איך שהוא מסתכל עליי, בהערצה ובאהבה, תמיד! "נו, ראיתי אותה נמרחת עליך" אני אומרת בטון שלא מסגיר דבר, למרות שאני מוכנה ללכת להרביץ לה. "אהה" הוא אומר ופורץ בצחוק. לרגע אני מרגישה שאני יכולה לנשום באופן סדיר. "לא קורה כלום מצידי, אני לא משתף איתה פעולה" הוא מרגיע אותי ואז מעביר את ידו על הלחי שלי, הוא מצמיד את אפו אל הצוואר שלי ומריח אותי. "אתה מרגיש שמשהו נסדק בינינו?" אני שואלת לפתע. זה משהו שהיה מתחת לפני השטח תמיד, רק שאף פעם לא העזנו להגיד זאת בקול רם. אמי מרגישה שאני צריכה לרוקן את כל מה שנצבר אצלי בבטן. הוא מרים את עיניו בעצב. "כן. לא מצידי, אבל מצדך" אני מביטה בו ויודעת שיש לי בחור נדיר מתחת לאף, אבל אני מתעסקת במניאקים. "אני לא רוצה ללחוץ עלייך, תספרי לי רק אם תרצי.. אבל יש לך מישהו אחר, נכון?" כואב לי עליו, אבל כמה אמי יכולה לשקר לו?! זה לא מגיע לו. "יש. אבל זה רק מהצד שלי כי הוא לא שם עליי" אני עונה בבושה. מתחמקת מעיניו ושואפת מהסיגריה כ"כ חזק, עד שאני מרגישה את הצריבות בכל הגוף. אני פוחדת לספר לו שזה עידן, ברגע שהוא ידע את זה הוא ישנא אותי על כל התקופה הזו שהסתרתי זאת ממנו. אני מרגישה את השרירים שלו מתקשחים. כואב לו, והדבר האחרון שרציתי שזה יהיה בגללי. "אני כ"כ אוהבת אותך דורי, הייתה בינינו אהבה ענקית, אבל תשים לב שמאז שנפרדנו והתחלנו להיות ביחסים הרופפים, זה התפרק לגמריי" אני מצמידה את שפתיי על שפתיו ומרגישה את המליחות של הדמעות שלי, שהחלו לזלוג אחת אחרי השנייה. כמו גשם. "אני אכבד כל דבר שתחליט. אני לא רוצה שתתקע בגללי, אני רוצה שתהיה מאושר, זה מגיע לך. אני מרגישה אגואיסטית שקשה לי לתת לך לעשות את זה" הוא נושם בכבדות, ואני יודעת שרע לו. גם כשנפרדנו, זה היה מנסיבות אחרות, ידענו שנחזור בסופו של דבר אחד אל השנייה. הפעם זה שונה. הוא העוגן שלי, אבל אחרי הרבה מחשבות, הנחתי את עצמי בצד וחשבתי אך ורק לטובתו. הגיע הזמן לשחרר אותו.