פרק מס' 29

10.1K 570 107
                                    

בבת אחת אני מרגישה את עצמי נהדפת הצידה בחוזקה. אני בוהה בהלם ומכסה את פי כשאלון חובט בפניו של עידן. לקחו לי כמה רגעים להתאפס על עצמי ולתפוס, עד כמה שיכולתי, את אלון. פניו אדומות ועיניו מלאות בכעס. עידן ספג את הכל, ובטח שלא החזיר לו. הוא יודע שזה מגיע לו, בדיוק כמו שזה מגיע לי. "דיי בבקשה.." אני מתחננת כשהדמעות מחדשות את הזרם שלהן. "היית צריכה לחשוב על זה קודם" אלון מסנן אליי בזעם וחוזר לשבת על הספה. "אני בסדר" עידן ממלמל, עיניו לא מביטות בעיניי הדומעות. הוא מביט באלון במבט מלא בכאב, וזה גורם לדמעות שלי להתגבר. "הדבר האחרון שחשבתי שיקרה אי פעם, זה שאני אחזור הביתה ואראה את אחותי הקטנה במיטה של החבר הכי טוב שלי" קולו נשמע מזועזע, שבור. הוא מרכין את ראשו אל ברכיו ואוחז בו בשתי ידיו. "אני אתן לך להרגע קצת, ואז נצא החוצה ונדבר כמו בני אדם" עידן אומר בקול שקט, שממש לא אופייני לו ומסתובב ללכת. אני נשארת לעמוד במקומי, רגליי מסרבות לזוז. אני יכולה להררגיש את הכאב של אלון בתוך ליבי. בגדתי בו. אני שונאת את עצמי! אני מסתכלת על גבו של עידן שהחל להתקדם לעבר החדר שלו. בתוך תוכי ציפיתי ממנו למשהו אחר. לא רציתי שישאיר אותי ככה וילך. לפתע כאילו שהוא קרא את המחשבות שלי, הוא הסתובב והתקרב אליי. "אל תבכי" הוא מבקש בקול שקט ורך ומוחה את הדמעות מעיניי. "ניתן לו קצת זמן לעכל. בואי" הוא מוביל אותי אחריו. בשנייה שאנחנו נכנסים אל החדר שלו הוא מתיישב על המיטה ומושך אותי לשבת עליו. הוא מחבק אותי חזק ומנסה לנחם אותי. השתיקה בחדר מעיקה.

אלון בחדר שלו, ועידן בשלו. אני יושבת במרפסת, מסרבת להמשיך לבכות על מר גורלי. אני רוצה להיות חזקה כמו שאני בד"כ ולא רכרוכית. מדי פעם הדמעות בוגדות בי וזולגות אחת אחרי השנייה, אבל אני עוצרת אותן. אני עושה שיחת ועידה עם הבנות, ומספרת להן בפרטי פרטים על הבוקר השחור שעברתי. כמובן שהן הגיבו בתמיכה  וניסו לנחם ולעודד עד כמה שיכלו, אבל הן לא נשמעו מופתעות. זה היה ברור כשמש שזה היה קורה בסופו של דבר. ידעתי שזה משנה עכשיו את כל התמונה. מה אם אלון יבקש מעידן לסיים איתי את הקשר? הוא יקשיב לו כדי שיוכל לשמור על היחסים שלו איתו? זה ממש לא פייר מצידי שהמחשבות האלה בכלל עולות לראשי. כמובן שאם אלון יבקש מעידן לסיים איתי, עם כל הכאב שבדבר אני אעזור לו לעשות את זה. אני יודעת ששום דבר לא יצליח לרפא את הלב שלי במאה אחוז אם אני ועידן נפרד, הוא חלק ממני, הוא חלק מהחמצן שאני נושמת. זה כ"כ שונה ממה שהיה לי עם דור, הרי גם איתו הייתה לי אהבה גדולה. אבל מבחינתי האהבה שיש לי לעידן לא הייתה ולא תהיה יותר לעולם! הבדידות משתלטת עליי, ואני שונאת את ההרגשה הזו.

קר מדיי בחוץ, אז אני נכנסת אל הסלון. אני נזרקת על הספה ומדליקה טלוויזיה. בוהה בעוד סדרה מטומטמת שאני לא מצליחה להבין ממנה דבר. הראש שלי מפוצץ במחשבות, ויש לי בחילה. כל מה שאני רוצה כרגע זה להיות רחוקה מכולם ומהכול. 
צלצול של הודעה נכנסת נשמע, אחריו עוד אחד ואז עוד אחד.. אני מתבוננת מסביב ורואה שזה הטלפון של עידן שנשאר זרוק על השולחן. אני יושבת כמה רגעים בשקט.. בחיים שלי לא העזתי לחדור לאנשים אחרים לפרטיות, אבל זה נהיה חזק ממני כשעוד הודעה נשמעה וכבר גרמה לי להתרומם ממקומי ולהביט במסך. 'לירז' מי זו בכלל? אני תוהה לעצמי. אני קוראת מההודעות ומצטערת שפתחתי אותן. היא לא חסכה במילים בכלל! לפי המילים שלה היא נורא התגעגעה אליו והיא נחתה בארץ. אני מנסה להירגע ולהכניס לעצמי לראש שזו עוד אחת מפעם. הוא ממשיך לקבל הודעות ממנה, ואני יושבת בכעס ומתאפקת שלא לנפץ את הטלפון שלו על הקיר. חצי שעה לאחר שלא היה מענה ממנו כמובן, היא מתקשרת. לא היססתי לענות. "מי זו?" היא שואלת מופתעת. "שירה, מי את?" אני שואלת באותה הנימה. "השם שלי לא מצוין על הצג?" היא שואלת. ספק מתגרה בי, ספק באמת תוהה אם הוא עדיין רשום. "לא" אני משקרת. "הגעתי בכלל אל הטלפון של עידן? אני לא חושבת שהתבלבלתי במספר" היא ממלמלת. "הגעת לטלפון של עידן והוא לא יכול לדבר. את רוצה שאמסור לו משהו?" אני שואלת בטון ביצ'י מזלזל. הקול שלה מעצבן אותי, וההודעות שלה אליו עוד יותר. היא נחתה בארץ וכבר מחפשת אותו? מי זאת לעזעאל ולמה אף פעם לא שמעתי עלייה? "האקסית שלו. תגידי לו שחיפשתי אותו, אין לו יותר מדיי אקסיות אז הוא כבר ידע במי מדובר. ביי" בת זונה. היא דיברה בטון כ"כ מתנשא. זה מרגיש שהיא הכניסה לי. כל היום הזה הרג אותי נפשית, רצתי אל השירותים במהירות והקאתי את המעט שהכנסתי אל הפה היום , ישירות לאסלה. אני עייפה, עייפה נפשית. 

אהבה קצרהWhere stories live. Discover now