אהבה קצרה

פרק מס' 13

אפשר להרגיש את האווירה המחשמלת בינינו, שצצה בכל פעם שאנחנו מתנגשים. כל הגוף שלי כואב מרוב שהוא מודע לעידן. הפה שלו לא מפסיק לנשק אותי, והמגע של הידיים שלו על גופי שורפות אותי, אני מרגישה שאני מאבדת את השליטה שלי לגמרי. לדעתי גם עידן החל לאבד אותה. 

הידיים שלו מלטפות מתחת לחולצה שלי, מקלפות אותה מעט למעלה. חופנות את השדיים שלי מעל לחזייה. הידיים שלי נאחזות בזרועות השריריות שלו חזק. הדמעות ממשיכות לרדת מעיניי, אני לא שולטת בהן.  שפתיו עוברות על צווארי, יורדות למטה לכיוון החזה שלי. החולצה שלי מושלכת הצידה ואני נשארת עם החזייה. הבחור ללא ספק יודע לעשות את העבודה. "חיים שלי. למה את בוכה?" הוא שואל בחוסר הבנה. העיניים שלו שקודרות מתשוקה, הופכות להיות קצת מודאגות. הוא מנשק את העיניים שלי אחת אחרי השנייה ומוחה את הדמעות מפניי בעזרת אגודליו. לא יכולתי לענות לו, אני מרגישה שזה יותר מדיי, שאני והוא זה משהו עצום שאני לא אוכל להכיל. מחר בבוקר אני אתעורר ושום דבר מזה לא יוכל להיות אמיתי, זה יהפוך להיות זיכרון, ויצרוב לי בכל הגוף כשאני אראה אותו עם אחרות.

הוא מבין שאני מפחדת. הוא הופך אותנו כך שאני שוכבת מעליו, הפנים שלי צמודות לשלו, ואני נושמת את הריח שלו חזק "אני אוהבת את הריח שלך" אני ממלמלת. מסניפה אותו כאילו שזו הפעם האחרונה שאני הולכת להריח אותו. "גם אני אוהב את שלך" הוא אמר ושואף את הריח שלי מהצוואר. העיניים שלו חודרות לשלי, גורמות לכל העולם מסביב לעצור מלכת. אין אף אחד מסביב שמפריע - לא ההורים שלי, לא אלון ולא אף אחד אחר. "את יפה. הכי יפה שאני מכיר" הוא מחייך אליי ונושק לזווית הפה שלי ברכות. אני קורסת על החזה שלו ומחבקת אותו חזק, כדי שלא ילך. אני רוצה את הביטחון הזה שהוא מקנה לי הלילה. אני יותר זקוקה לזה מאשר אני רוצה. "עידן, מה נעשה?" אני שואלת מיוסרת. הוא נאנח ושותק. הוא תמיד יודע מה לומר, אבל הפעם רק שתיקה מגיעה מצדו. האצבעות שלו מלטפות את שפתיי. אני מודעת עד כאב לזקפה שלו שבולטת מתחתיי, אבל לא זזה. אני אוהבת את החום גוף שלו מתחתי. את הידיעה שהוא נמשך אליי בצורה מטורפת. "איך אנחנו נשתחרר אחד מהשנייה, כשבכל פעם קורה בינינו משהו שמחזיר אותנו לזה?" אני שואלת לאחר שאני מרגישה נינוחה יותר, וקולי התייצב. "אני לא יודע שירה, באמת. אני לא מצליח. בכל פעם שאני רואה אותך אני משתגע. לא מצליח לחשוב בהגיון" הוא אומר בקול שקט ומהורהר. "אתה חושב שאם לא נראה אחד את השנייה הרבה זמן זה יעזור?" אני שואלת ברצינות. "לא. זה לא יעזור כי תמיד ישאר המתח הזה בינינו" הוא עונה ומושך את ראשי מעלה, אליו. הוא מנשק אותי שוב, הפעם ברכות. שנינו הלכנו לאיבוד, ואני פוחדת שלא נצליח למצוא אח"כ את הדרך חזרה.

אחרי שעה היינו צריכים לחזור אל העולם האמיתי, אל המציאות. אלון חיכה בבית, והפחד מהתגובה שלו כרסם בי. לא רציתי שהוא יכעס עליי ויעיף אותי מהחיים שלו. אני לא יכולה שיוותר עליי פעם נוספת. אני נכנסת אל הדירה מלווה בעידן, בהיסוס. כל החששות שלי נעלמו כלא היו כשאלון מחבק אותי אליו חזק ולא מרפה במשך דקה ארוכה. הוא נושק לראשי מספר פעמים. "את מטורפת.. בחיים שלך אל תעשי לי דבר כזה!" הוא מסתכל עליי בעיניים ירוקות בהירות שנראות עצובות. אני מרגישה רע, כי אני זו שגרמתי לעצב הזה. הוא מתנהג אליי בצורה מושלמת, הכניס אותי אל הבית שלו, משגיח עליי ודואג לי, ואני גומלת לו בצורה כזו. זה לא מגיע לו! "אלון, אני מצטערת. אני מפגרת, ולא הייתי צריכה להתנהג בכזו בפזיזות. עוברת עליי תקופה לא קלה ואני מצטערת שאתה זה שסופג את הכל" הוא נושק לי על הלחי ארוכות ואז פונה לעידן בחיוך כאות תודה לכך שהחזיר אותי הביתה. אני לא יודעת מה אני עושה עם עידן, גם הוא לא יודע. הוא היה נראה מכונס בעצמו כל הדרך לכאן, וגם עכשיו כשאנחנו  כבר בדירה.