אהבה קצרה

פרק מס' 41

אני שוכבת במיטה כשאני שומעת את הקול המוכר עד כאב, מתווכח עם מתן. ידעתי לשם מה הוא בא, הוא יודע. אני מודה, אני מתה מפחד ממנו ומהתגובות שלו. רק המחשבה על כך שאצטרך להתמודד איתו עכשיו גורמת לי להתכווץ. לא חולפת דקה והדלת שלי נפתחת בפראות, אומנם אני עם גבי אליו, אבל אני מרגישה אותו בחדר. אני מריחה את הריח המשכר שלו עוד לפני שהוא פוצע את פיו. "לא חשבת שיש לי זכות לדעת?" הוא שואל בקול מאופק, אבל אני מכירה אותו ויודעת שהוא מתחרפן והוא על סף להתפוצץ כאן מולי. אני לא עונה, אני מפחדת אפילו לנשום כמו שצריך. אני רוצה לענות לו מה אני חושבת על כל הסיפור הזה, אבל אין לי כוח להיכנס איתו לויכוחים וריבים שלא יגמרו. אני והוא נפרדנו, ושום תינוק לא יעזור לנו לחזור אחד לשנייה. "שירה תעני לי" הוא מתקרב אליי ואני מהדקת את השמיכה סביב גופי כמגן. הוא מסובב אותי בכוח כך שאהיה עם הפנים מולו, ואני נושמת בכבדות ונאנקת. העיניים שלי מטושטשות מהדמעות ואני רוצה להיעלם מהעולם הזה - לא לראות, לא להתמודד.. לא להיות. "במה זה היה עוזר אם היית יודע?" אני מצליחה לשאול בשקט. האיפוק שלו נגמר לחלוטין כשהעיניים שלו החלו לירוק עליי אש, הלסת שלו התקשחה וזה נראה שבעוד שנייה יתפוצץ לו וריד. "זה לא משנה במה זה היה עוזר, התינוק הזה הוא גם שלי! אני לא מאמין שחשבת להסתיר את זה ממני. מה תכננת לעשות? לברוח איתו? לשלוח אותו לאימוץ? מה?" הוא צורח עליי ואני לא מצליחה לשלוט על הדמעות שזולגות ממני, אני מרגישה שאני נחלשת מרגע לרגע. "אני הולכת להפיל אותו" אני אומרת בעיניים עצומות. משתוררת דממה בחדר, דממה ארוכה. אני יודעת שזה מההלם שעידן נכנס אליו אחרת לא היה מפספס שנייה אחת להראות לי מה הוא חושב על זה. "את הולכת לעשות מה?" הוא שואל בארסיות לבסוף, ואני מסתכלת עליו בפחד. "את מה ששמעת" אני עונה לו ומנסה להסתובב אל הצד השני כדי לא לראות את פניו שגורמות לבטן שלי להתהפך מפחד. הוא אוחז בידי, מכאיב לי ומסובב אותי בחזרה. "אני לא מאמין" הוא צוחק בכאב, ואני מסתכלת עליו ומבינה עד כמה, למרות הכל אני עוד אוהבת אותו, עד כמה הייתי רוצה שהיחסים בינינו יהיו טובים, שהתינוק הזה, למרות שבא בהפתעה, יתקבל בברכה. אבל איך אפשר להביא אותו לחיים כאלה? אמא צעירה שלא יודעת שום דבר מהחיים שלה, ואבא שמזיין בכל שני וחמישי אישה אחרת. אני לא מתכוונת לנצל את זה שאני בהריון, כדי לגרום לו לחזור אליי. הוא לא רוצה אותי!

"את לא הולכת להפיל אותו" הוא אומר בקור ומביט עמוק בעיניי. "אני לא שואלת אותך. זה הגוף שלי והתינוק הזה לא נשאר" אני חוזרת לעצמי ומצליחה סוף סוף לענות לו כמו שצריך. "שירה.." הוא אומר באיום. העיניים שלו כ"כ כהות וזרות לי שמתחשק לי לבכות מהמצב שאליו הגענו. "עידן, אני לא אלד אותו כדי שיסבול ביחד איתי בחיים האלה" אני מעבירה את אצבעותיי על בטני. "תפסיקי כבר עם הדיכאון שלך, אז נפרדנו. זה לא סוף העולם בשבילך" הוא אומר בלעג והלב שלי נשרף. "הילד הזה יקבל ממני את הכל, גם את החיים שלי אם צריך" הוא מוסיף. הוא תופס באותה יד שקודם הכאיב לה, הפעם בעדינות ורכות, אבל אני מתנערת ממנה ומתרחקת לצד השני במיטה ממנו כאילו הוא אחוז דיבוק. "אני יודעת שכשתהיה אבא אתה תהיה האבא הכי מדהים בעולם. אין לי ספק בזה" אני בולעת את רוקי ומתארת לעצמי את עידן נשוי למישהי שהיא לא אני, ואבא לילדים שהם לא שלי. אני דומעת, שוב.. ואני מחליטה להאשים את ההורמונים במצב הרגיש שלי. אחרת אני יכולה לקבל כבר את התואר של 'בכיינית השנה'. "את תהיי אמא מדהימה שירה, אין לך ממה לפחד" הוא אומר ברכות. כל ניסיונות השכנוע שלו מיותרים. "לא משנה מה תתן לו, ומה אני אתן לו.. לא יהיו לו הורים שחיים ביחד. יותר מזה, ההורים שלו במלחמה שלא נגמרת. אני רוצה שכשאלד תינוק אהיה נשואה למישהו שאוהב אותי בדיוק כמו שאני אוהבת אותו, שנגדל את הילד הזה ביחד.. כי אני לא רוצה שהילד שלי יגדל אפילו שנייה אחת עם איזו שהיא תחושה שאני גדלתי בה. ולא משנה מה תגיד ותוסיף אתה לא הרגשת ככה" אני מתייפחת ונשכבת על גבי. הוא מוריד את הנעליים שלו ומתקרב אליי. אני מחבקת את עצמי, נשמרת מהמגע שלו שיכול לבלבל אותי. "יהיה לתינוק הזה הורים שאוהבים אחד את השנייה.. אהבה לא חסרה פה" הוא מלטף את שיערי ואני מרגישה את הנשימות שלו על פניי. "אנחנו נתגבר על הכל, ואם את רוצה גם תהיה חתונה" אני פוקחת את עיניי ומביטה בעיניו שחזרו קצת לעצמן. הן קצת רטובות ועייפות, אבל המבט המפחיד שהיה שם קודם, נעלם. אני לא צריכה את הטובות שלו. זה הדבר הכי מעליב שהוא יכול לומר לי. הוא החליט להיפרד ממני עם השיחה הארורה הזו אצלו בדירה! אני לא רוצה שיכבול את עצמו אליי בגלל שאני בהריון. אני רוצה שיציעו לי להתחתן ביום מן הימים מאהבה, מרצון.. לא מכפייה. "אני לא רוצה שתתחתן איתי כי אני בהריון. אני יודעת שאני עלובה ופטתית אבל גם לי יש גבול" אני קמה מהמיטה, מנגבת את כל הדמעות שלי ומחליטה שאני הולכת לעשן. זה מה שאני צריכה עכשיו אחרי שייבשתי את עצמי ימים, ולא נגעתי בהן ה' יודע למה, התינוק הרי לא נשאר בכל מקרה. "את יודעת שאני אוהב אותך" הוא אומר בחשש, כנראה ששינה טקטיקה והבין שצעקות לא עובדות עליי וגם לא התחנפויות. "אם אתה אוהב אותי, אז אתה אוהב בדרך מוזרה" אני מגחכת ויוצאת מהחדר. הוא נועל את הנעליים ויוצא אחריי. מתן מסתכל עליינו במבטים של פינג פונג, ואני מתביישת רק מזה ששמע את כל הצעקות של עידן. אני עוד לא הספקתי אפילו לספר לו שאני בהריון. "מה את חושבת שאת עושה?" עידן צורח עליי וזורק את חפיסת הסיגריות שתלש ממני מהחלון. "מה אתה חושב שאתה עושה? אני לא חייבת לך שום דבר. תלך מפה, תלך לעשות את הדבר שאתה הכי טוב בו - לזיין, ותניח לי בשקט" אני הודפת אותו והוא מעביר את הידיים שלו בשיער ובפניו בתסכול. "אני כבר לא מכיר אותך, אני לא יודע מה קורה לך.." הוא ממלמל. "מעניין מאוד למה אתה כבר לא מכיר אותי" אני עונה בזעם ומוכנה לשבור עליו משהו. "אל תתקרב אליי" אני מרימה את האצבע שלי כשהוא מתחיל להתקרב אליי. מתן נעלם לחדרו, מבין שהוא לא רוצה להיות לידנו כשאנחנו מתנהגים כמו שני פסיכים, ואני נשארת עם עידן לבד. הוא מצמיד אותי אל הקיר ומנשק את צווארי עם לשונו, אני מנסה להשתחרר ממנו אבל עמוק בתוכי לא רוצה. "זה הגורל שלנו שירה, אני ואת נועדנו אחד לשנייה" הוא אומר כשהוא מביט בי בעיניים נוצצות ומסתער על הפה שלי ברעב. אני מרפה ונותנת לו לנשק אותי. הבן אדם הזה יגמור אותי יום אחד, זה בטוח.

"סיפרת לו" אני יורה על אלון בשנייה שהוא עונה לטלפון. "שיקח אחריות, ברור שסיפרתי לו" הוא עונה בנינוחות. בוגד. "נו מה היה? צרחתם קצת אחד על השנייה ואז התפייסתם?" הוא צוחק, בעוד אצלי אפילו רבע חיוך לא עולה. "זה לא מצחיק. הוא חושב שהוא יבוא, יעשה עליי כמה טריקים וזהו אני אעשה את מה שהוא רוצה? אתה מוזמן גם את זה לספר לו: אני מחליטה בעצמי את ההחלטות שלי. אף אחד לא ישפיע עליי" אני מגחכת. בטח שלא בהבטחות על חתונה או באמצעות מגע. "שירה, תעזבי עכשיו את עידן מחוץ למשוואה.. תחשבי קצת. אולי לא הפלה, יש עוד אופציות.. יש בהפלה הרבה סיכונים לעתיד" הוא אומר ברצינות ודאגה משתלטת עליו. "בינתיים אני לא רואה שום עתיד, אבל אני אברר את הכל אצל הרופא. חוץ מזה שזו הפלה בנטילת כדור, מה כבר יכול להיות מסובך כ"כ?" אני נאנחת. אני מבינה שהוא דואג לא רק לבריאות שלי אלא גם להחלטות שאני מקבלת שעשויות לשבש את כל העתיד שלי. אבל מבחינתי אין יותר מדיי אופציות. אני בתחילת ההריון, כדאי לסיים את זה עכשיו לפני שיהיה מאוחר מדיי, או גרוע יותר.