אהבה קצרה

פרק מס' 6

פיזרתי חיוכים לכולם, רקדתי והכי חשוב הרגשתי שמחה ומאושרת. זה מה שאני רוצה להרגיש תמיד. אני צעירה ובמקום להנות אני מבזבזת אנרגיות על דברים מיותרים ולא רצויים. הכל היה מושלם, חוץ מדבר אחד שהפריע לי בלילה הזה - הפרצוף המעצבן של ספיר שנדחף לכל מקום והידיים שלה שלא הפסיקו לגעת בעידן. "טוב נראה לי שאת סיימת ללילה הזה" עידן חטף ממני את כוס השתייה שהחזקתי בידי ועטף את גבי בעוד הוא אוחז בידו השנייה במותני. "חשבתי שהבטחת משהו.." אני רוכנת אל אוזנו ומחייכת חיוך מתגרה. "אני זוכר מה הבטחתי. תאמיני לי ששתית מספיק ואת גם ככה שיכורה" הוא מתבונן בעיניי מלמעלה, גורם לי לפרוץ בצחוק. גל הריח שלו שוטף אותי, אבל אני מנסה שלא להראות לו עד כמה זה משפיע עליי ומשבש לי את הכל. "מה?" הוא שואל בחיוך, מובך. הייתי בטוחה שעידן לא יכול להיות מובך, אף פעם. "סתם, אתה.." אני לא מפרטת יותר מדיי, משתחררת מהיד הגדולה שלו שעוטפת אותי ומצטרפת אל הילה ברחבה. ידעתי שאני משגעת אותו וזה עשה לי טוב. "תראי את החתיך הזה מצד ימין שלך, הוא לא מפסיק להסתכל עלייך" הילה קורצת לי בחיוך ממזרי. אני מביטה לימיני ואכן רואה מישהו שנראה דיי טוב, מסתכל עליי ומחייך. "אני לא חושבת שאת צריכה לעודד אותי לעשות משהו כזה כשאלון ועידן מאחורינו" אני פורצת בצחוק כמו שיכורה אמיתית והילה אחריי. "כן, זה קשה כשהם נועצים כאלה מבטים" היא פונה להסתכל עליהם וקוראת להם לבוא. ספיר נשרכה אחרי עידן וגרמה לי לסובב את ראשי ממנה. המשכתי לרקוד. לא יכולתי שלא לראות את ספיר כורכת את ידיה סביב העורף של עידן ונצמדת אליו כ"כ קרוב שלא נשאר שום רווח ביניהם. למה אני צריכה לראות את זה? ולמה לעזאזל אכפת לי? חשבתי לרגע לחזור אל השולחן שלנו לשבת עם החברים של אלון, אבל הייתי כ"כ שיכורה וכ"כ חייבת להיות בתזוזה ולרקוד, שהמחשבה הזו כבר ירדה מהפרק. "תלמדי מתוקה, הגיל לא משחק יותר מדי משחק" אני רוכנת אל האוזן של הילה, קורצת אלייה ומובילה את עצמי בשיא האומץ אל הבחור החייכן מימיני. כנראה שהאלכוהול עובד עליי מצוין, כי בכל פעם שאני שיכורה אני תופסת תעוזה שלא קיימת אצלי ביום יום. הוא הגדיל את החיוך שלו כשראה שאני באה לקראתו. אני תופסת את ידו המושלחת ומסכימה לרקוד איתו. לרקוד ללא ספק הוא יודע, וגם לפלרטט. הוא רוכן בכל פעם קרוב יותר אל האוזן שלי, ולא מפסיק לדבר. הוא גורם לי לצחוק ולחייך אבל כאן נעצרתי. "נתראה" אני מחייכת אליו וחוזרת בחזרה אל כולם, מגלה מולי את אלון שנראה מאוד כועס אבל לא אומר דבר וההבעה הרצחנית של עידן, שללא ספק התעצבן. "מאמי.. מה יש לך היום?" ספיר מעירה לעידן, כשאני עומדת מאוד קרובה אליהם. הוא לא זרם עם המגע שלה, והפנה את כל תשומת ליבו אליי, מסתכל עליי בעיניים כחולות מנקרות. גלגלתי את עיניי ועוד לפני שנתתי לו את ההזדמנות להגיב על כך, פניתי לכיוון השולחן. התיישבתי על המושב של הספה, בצד. הדלקתי סיגריה והתענגתי על כל רגע. הוצאתי את הטלפון שלי וראיתי שהדר סימסה. שלחתי לה הודעות בצרורות - שהיא לא יודעת איזה ערב היא פספסה ושאני שיכורה. מסוג ההודעות שאני תמיד שולחת לה כשאני שיכורה ובלעדיה. הוספתי שאני שמחה אבל מצד שני עצבנית כי מפריע לי לראות את ספיר ועידן יחד ושהוא עושה לי פרצופים על כל מה שלא נראה לו שאני עושה. גיחכתי לעצמי כשראיתי את כל ההודעות שהיא הולכת לקבל ממני מחר כשהיא תתעורר. כבר יכולתי לדמיין את ההבעה שלה. הכנסתי את הטלפון לארנקי ויכולתי להריח אותו מתיישב על ידי גם מבלי להרים את ראשי. "מה? מה קורה?" הוא שואל בקולו המתנשא והמעצבן שאני הכי שונאת! היד שלו הונחה על הירך שלי שהייתה חשופה, ומשכה מטה את הבד שעלה. מה הבעיה שלו עם החצאית שלי? "מה קורה?" אני עונה באותה הנימה ומחמיצה את פניי. "עזבי.. אי אפשר אפילו לדבר איתך נורמלי" הוא מתפרץ ומעיף את היד שלו מעורי. אני מגלה שדווקא אהבתי את היד שלו עליי. הוא מסובב את ראשו אל הצד השני ומדליק סיגריה בעצבנות. איתי אי אפשר לדבר נורמלי?! איתו אי אפשר לדבר נורמלי. למה הוא מתפרץ עליי כל הזמן? הוא זה שאוהב לטייח דברים מתחת לשטיח! הוא לא מדבר אף פעם על הדברים החשובים, תמיד על הדברים השוליים. הוא מתעצבן עליי על הדברים הכי דפוקים והכי קטנים. הוא מזכיר לי את עצמי כשאני במחזור. הוא פנה לדבר עם חבר שלו וגרם לי לרתוח מעצבים, אני שונאת אותו. הוא יכול לשנות לי את מצב הרוח בשניות. עברו אולי שלוש דקות וספיר הופיעה מולנו והתיישבה על ברכיו. באופן אוטומטי הוא סיבב את ראשו לכיווני. המבט המזלזל שלו אליי גרם לי להתעורר. "מניאק מפגר" אני צועקת אליו כשאני קמה מהספה, פוסעת ישירות לעבר אלון והילה שרקדו צמודים. הם כ"כ חמודים, הלוואי שהם יתעלו על עצמם ויהיו רציניים יותר. "אני הולכת" הצטערתי שאני מפריעה להם, אבל אין מצב שהייתי הולכת מבלי לומר לאלון. הוא היה מתחרפן עליי והיה עושה לי סרטים על זה עד השנה הבאה. "תחזרי איתי" הוא בוחן את עיניי, שכנראה עכשיו נראות פחות שמחות ממקודם. "אני חוזרת להדר.." אני אומרת בקול מתחמק. רציתי להזדחל כבר למיטה. כאבו לי הרגליים, הייתי עייפה וכעסתי. "מה תחזרי אליה באמצע הלילה? לבד?" הוא נוזף. "אלון, אני לא ילדה קטנה! מה עובר עליך?!" אני מתעצבנת שוב. כאילו שהוא תמיד היה לידי ללוות אותי הביתה. נו באמת. "בסדר. סליחה. אני יודע שאת לא ילדה קטנה! אבל אם כבר יצאת איתי, אז מה הבעיה שתשני אצלי ומחר תסעי להדר?!" יש בעיה, בעיה גדולה. אני לא רוצה להיות קרובה לעידן. "בסדר!" אני עונה עצבנית. ויתרתי לו. לא רציתי להיכנס איתו לעוד ריב שסתם יהרוס לילה שבסך הכל היה נחמד. אלון הוביל אותי ואת הילה לעבר השולחן. "אחי, קח אותה הביתה" הוא מבקש מעידן. לאאאאא, מה נראה לו שהוא עושה?! "הוא עם ספיר, אל תפריע להם. אלון כבר דיברנו על זה אני לא ילדה קטנה ואני יכולה לחזור לבד. אתה רוצה שאני אשאר לישון אצלך הלילה? אז אין בעיה. אני יכולה לנסוע אליך לדירה" אני צועקת. הוא מחרפן אותי, אני מרגישה איתו כמו תינוקת שצריכה שמישהו יהיה לידה תמיד.. כאילו שאני לא יכולה להסתדר בכוחות עצמי. זה מה שאני עושה בד"כ, אז מה הקטע?! "תפסיקי להתנהג כמו ילדה קטנה, את לא רואה שהוא בסך הכל דואג לך?! תעריכי את זה. אני אבוא איתך אני במילא צריך לקום מחר מוקדם" עידן מדבר בקול מאופק, אבל אני יודעת שהוא עצמו ממש לא מאופק. הוא מסתכל על ספיר, רומז לה שלא יהיה כלום הלילה. אני תופסת בפניי בשתי ידיי. אני שיכורה והוא שיכור. כמה טוב יכול לצאת מזה?!