אהבה קצרה

פרק מס' 24

אני עדיין כועסת בתוך תוכי, וכבר לא יודעת אם הכעס מופנה כלפי עידן או כלפי ספיר. אני חושבת שאני כועסת על עצמי, שנתתי לו לחדור אל הלב שלי כ"כ עמוק, בפעם השנייה. רק שהפעם זה כולל את כל החבילה. כשהמחשבות המעצבנות שלי תפסו תאוצה הפנתי לו שוב את גבי. אני לא רוצה לתת לו את המחשבה הזו, שהוא הצליח לחמוק מעונש כלשהו על ההתנהגות שלו. הוא נצמד אל גבי עם הזקפה הקשה שלו, והצמיד את אפו על הצוואר שלי, נושם אותי, השפתיים החמימות שלו מרפרפות עליי, ואני עוצרת את הנשימה שלי, משותקת מהמגע שלו. "אני אפצה אותך על הכל" הוא ממלמל, בטוח שאני אסלח לו. "כדאי לך" אני עונה בקרירות, אבל בתוך תוכי נמסה. אני מפחדת שאני מאבדת את ההגיון שלי איתו, מאבדת את כל מה שעבדתי עליו כ"כ קשה במשך השנים. עם דור כל הקלפים היו מונחים על השולחן, תמיד. עם עידן, אני לא יכולה לדעת שום דבר. יש את הרגע, ומה שיבוא אחריו לא ידוע. אני מסתובבת אליו, מחבקת את צווארו חזק ולא מרפה. אני מרימה אליו את עיניי, והוא מחייך את אחד מהחיוכים האמיתיים שלו, המאושרים. "את רואה? את אוהבת אותי" הוא מנשק את שיערי. "אוהבת יותר מדיי, אולי זו הבעיה" אני ממלמלת לעצמי, ומתכרבלת לתוך החזה החשוף שלו.

דפיקה נשמעת על הדלת ומקפיצה את שנינו. הלב שלי דוהר. תוך שנייה אני כבר מזנקת מהמיטה ומיישרת את בגדיי, עידן לובש את החולצה שלו ומתיישב על קצה המיטה. אנחנו מסתכלים אחד על השנייה בעיניים מבוהלות.  אני ניגשת לסובב את המפתח ופותחת את הדלת. "למה נעלת?" אלון שואל בעיניים לא מבינות, מעיף את מבטו אחורה ממני -ישר לעיניו של עידן. עיניו נראות מבולבלות, ואני מתה מפחד שהכל יתפוצץ בדרך הכי מגעילה שיכולה להיות. "רציתי לדבר איתה, כדי שלא תברח נעלתי" עידן הציל את המצב, וכשהסתכלתי עליו אחורנית לרגע, הודתי לו בעיניי. "הכל בסדר?" אלון שואל בדאגה. "כן.. הכל בסדר גמור" אני עונה ומנסה לחייך, אבל לא מצליחה. "אתם באים?" אלון שואל. "כן, כבר" אני אומרת, והוא יוצא מהחדר והולך אל הסלון. שמחתי ברגע הזה על כל שאלון מחשיב את עידן כעוד אח גדול בשבילי. אני טורקת את הדלת ונצמדת אלייה, נושמת לרווחה. עידן מחבק אותי אליו מאחורה. "אני אקבל בסוף באמת התקף לב.." הוא ממלמל ואפשר לראות שגם הוא נושם לרווחה. "אני חושב שהוא חושד שקורה משהו מעבר" הוא מודה, אני מסתובבת אליו ומביטה בפניו בשאלה. "אני מכיר אותו, ויודע איך הוא מתנהג בכל מצב. הוא לא מטומטם. איך אני עושה לו דבר כזה?!" הוא אוחז בראשו. אם עידן אומר, עידן יודע. הוא מכיר אותו אפילו יותר טוב ממני. הם כמו שני אחים בלתי נפרדים. אני זוכרת אותם בתור שני זאטוטים מעצבנים שהיו מציקים לי, ואז את שניהם בחטיבת הביניים ובתיכון - הם היו הנערים הכי מקובלים ואהובים, היו סביבם תמיד המון חברים, עד היום! כשהתגייסו, אלון הלך לצנחנים ועידן לגולני. גם זה לא הפריד ביניהם, להפך. אחרי שירות קרבי ארוך ומשמעותי זה רק חיזק את החברות שלהם. אני רוצה להרוג את עצמי, אני הדבר היחיד שיכול להפריד ביניהם!