אהבה קצרה

פרק מס' 19

היום חלף באיטיות מייסרת. חיכיתי רק לרגע שבו אראה את עידן. התגעגעתי אליו.
דיברנו מספר פעמים במהלך היום, והוא זה שנתן לי את הכוח להמשיך לעבוד, ולהירגע מכל העצבים שמסביב. ניסיתי לא לחשוב על כל הדברים או האנשים שיכולים להרוס לנו את הקשר, אבל לא הצלחתי. זה ריחף מעליי כמו ענן שחור.

"מה קורה?" עידן שואל בדאגה לאחר שאני נכנסת אל הרכב שלו. הוא הגיע לאסוף אותי ישר אחרי שסיים לעבוד, העיניים היפות שלו מביטות בי בעייפות. "בסדר.. מה קורה? אתה נראה גמור" אני מתקרבת אל פניו ונושקת לו על הלחי ברכות, לא מסתכנת בזה שמישהו יוכל לראות אותנו. הוא מרים גבה ומביט בי משועשע. "זהו? זה מה שמגיע לי?" הוא שואל וצוחק. "את מה שמגיע לך תקבל כשלא נהיה בציבור" אני מחייכת אליו וחוגרת את עצמי, הוא ממשיך להביט בי למשך דקה ארוכה, דקה שבה כל הגוף שלי כבר לוהט מספיק. הוא מסיט את עיניו במהירות ומתחיל בנסיעה. "דיברת עם אלון היום?" אני שואלת, כשאני מביטה בזווית פניו. הן אלוהיות, הוא כולו אלוהי. "דיברתי.. אני מרגיש בן זונה, זה לא מגיע לו" הוא עונה בקול שקט, ואני יודעת שהוא אוכל את עצמו מפנים יותר ממה שאני אוכלת את עצמי. אני מלטפת את הכתף שלו בעידוד והוא רוכן לנשק את ידי ברכות. "יש מחר ראיון במשרד, תבואי?" הוא שואל ועיניו כאילו מתחננות שאשיב בחיוב. עיניו נוחתות על עיניי בשנייה שהרמזור מתחלף לאדום. היד שלו נחה על הירך שלי ומלטפת אותה. אני נושמת עמוק ומנסה שלא להראות לו עד כמה נגיעה קטנה ממנו משפיעה עליי.  אני מגלגלת את עיניי בתור תשובה לשאלה ששאל. הוא לא מתייאש?! "תפסיקי עם זה" הוא מתעצבן על גילגול העיניים ומחזיר את ידו אל ההגה, הקרירות משתלטת על גופי. "זה פשוט לא מתאים לי" אני עונה בפיוס, לפני שיתפתח בינינו ריב. "זה הכי מתאים לך, ואת יודעת את זה" הוא מסתכל עליי במין מבט כועס, ומפנה את ראשו אל הכביש, הרמזור מתחלף לירוק ואנחנו נוסעים את כל הדרך הביתה בשקט. אני בטוחה שמה שמרחף בינינו יותר מהכל - זה אלון. הוא חשוב לשנינו יותר מדיי.

"היי נתנאל" אני עונה לשותף הפוטנציאלי שלי לשעבר. "שירה, מה קורה נשמה?" הוא שואל בקול זורח. "בסדר, הסתדרתם בסוף?" אני שואלת ותחושה של חוסר נעימות משתלטת עליי, הרי דפקתי אותו ואת השותף שלו. העיניים של עידן ננעצות בי, ואני יכולה לראות שהוא בוער מעצבים, אבל אני לא יכולה פשוט לנתק את השיחה רק כי זה לא נעים לו שאני מדברת איתו. אז הוא אמר שהוא היה רוצה להשכיב אותי, אז מה? גם אני רציתי להשכיב הרבה גברים, ואת עידן בעיקר.. "עדיין לא.. את בטוח לא בעניין?" הוא שואל, קצת מבואס. "אלון לא משחרר אותי" אני מנסה לענות בקלילות ומביטה בעיניו של עידן. אני מלטפת את היד שלו  שקרה כמו קרח. "אני יכולה לחזור אליך מאוחר יותר?" אני שואלת בייאוש, אחרי שמר עיניים כחולות מהפנטות הצליח לשכנע אותי רק במבט שלו, לנתק. "בטח, דברי איתי" הוא אומר ולאחר ה"ביי" אני מנתקת. "מה הוא רוצה ממך?" הוא שואל בקול מאופק, וזה גורם לי לחייך. אני יודעת שהוא ממש לא מאופק בפנים וזה עניין של כמה דקות עד שהוא יתפוצץ. "סתם.. אני יכולה להביא לך עכשיו את הנשיקה שמגיעה לך?" אני שואלת לפני שאנחנו נכנסים למעלית. "כדאי לך שהיא תהיה מספיק טובה" הוא עונה בחיוך קטן. הוא השתחרר קצת, לפני כן הוא היה מתוח יותר מדיי. אנחנו נכנסים אל המעלית ועוד לפני שהדלתות נסגרות מאחורינו אני הודפת אותו אל הפינה. מצמידה אותו אל הקיר. אני אוחזת בראשו ומנשקת אותו בלהט, כמו שהוא אוהב. הידיים שלו תופסות במותניי. והוא מרים ומצמיד אותי אליו. אנחנו מפסיקים בלית ברירה כשאנחנו שמים לב שכבר הגענו אל הקומה שלנו ושבכל רגע עלולים להזמין את המעלית לקומה אחרת.  אני מסדרת את שיערי מול המראה ומנסה להוריד את הידיים של עידן ממני, שמגשש עם ידיו לאורך כל הגוף שלי. אני דוחפת את  ישבנו החוצה מהמעלית, והוא פורץ בצחוק הגדול והיפה שלו. "אם אני מחייך יותר מדיי, אני מרשה לך לתת לי אגרוף" הוא אומר בצחוק אבל נראה לחוץ. אני יודעת שכשאראה את אלון אני אהיה אכולת רגשות אשם. אני כ"כ אוהבת אותו, את שניהם, זה קשה לי.