אהבה קצרה

פרק מס' 39

הדר, מור ורעות יושבות מולי בהלם. מור מגמגמת ולא יודעת מה לומר, הדר קמה ממקומה ומשחקת עם השיער בעצבנות ורעות בוהה בי בעיניים גדולות מאוד. "איך? מה?" הדר סוף סוף מתיישבת ופותחת את הפה ראשונה. "את לא לוקחת את הגלולות שלך? לא נזהרתם?" היא שואלת את כל השאלות כמעט מבלי לנשום. "ברור שכן. הרופאה אמרה שזה יכול לקרות למרות הגלולות, שזה סיכויים קטנים אבל שזה עדיין קורה.." אני מסבירה ומשפשפת את מצחי בעצבנות. "וכמובן שכל הטוב הזה יקרה דווקא לי" אני אומרת בציניות. "אחותי.." רעות לא יודעת מה להגיד וקמה לחבק אותי. "מה, מה תעשי?" מור שואלת מודאגת. "זה לא שיש לי אופצייה אחרת" אני אומרת בשקט ובחוסר נוחות. הדר מביטה בי בעצב. אני יודעת שהיא נגד הפלות, אבל מה אני אמורה לעשות? אני בעצמי עוד ילדה.. אני לא יכולה להביא תינוק לעולם ההפוך שלי. החיים שלי לא מאורגנים ואין סיכוי בעולם שאני יביא אותו לחיים כאלה. אני כמובן ארצה ילדים בעתיד, אני ארצה שיהיה להם טוב, ושאני אוכל להרעיף עליהם אהבה ללא גבולות. יותר מהכל אני ארצה שיהיו להם אמא ואבא. ולא רק אמא. "אבא עידן יודע?" רעות אומרת והיא מחייכת, כמעט ומתפרצת בצחוק. "ברור" אני צינית. "שירה..." הדר לא רגועה, ואני יודעת שדווקא היא הולכת לעשות לי סרטים על זה. "הדר תשבי את עושה לי כאב ראש" אני מבקשת ממנה כשהיא שוב מתהלכת מצד לצד. אני יכולה להבין אותה. החברה הכי טובה שלה נכנסה להריון לא כ"כ מתוכנן, והיא זו שבד"כ תמיד מצילה אותי מכל החרא שלי. היא חושבת עכשיו מה לעשות כדי להציל אותי מעוד אחד מהמצבים המחורבנים שלי. "מתי את מתכוונת לספר לו?" היא שואלת כשהיא מתיישבת בחזרה. "אף פעם" אני משיבה בשקט, מבלי להביט באף אחת מהן ומשחקת באצבעותיי. "לא לא לא.. את לא עושה את זה. את חייבת לספר לו, הוא צריך לדעת מזה" מור כועסת. "אני לא יכולה לספר לו" אני אומרת בזעם כשהדמעות כבר מבצבצות בעיניי. "את חייבת מאמי.. אין סיכוי שאת עוברת את זה לבד. אנחנו איתך, אבל זה עדיין לא אותו הדבר. הוא האבא והוא חייב להיות בתמונה. אני חושבת שגם לו יש את הזכות לומר מילה בנושא" רעות אומרת והבנות מסכימות איתה. אני יודעת שהן צודקות, אבל אני לא עושה את זה. אני לא יודעת מה תהיה התגובה שלו, ואני גם לא רוצה לגלות. "בינתיים אני לא מספרת לו שום דבר, וגם אתן לא.. בבקשה" אני מתחננת אליהן, והן מהנהנות בחוסר רצון. אני נשכבת על המיטה אחורנית, והן קופצות עליי מצדדיי. מחבקות אותי. "אני מתה מפחד" אני מודה בלחש, כשהלחיים שלי רטובות מהדמעות.

"מה אתה רוצה על הבוקר?" אני לא נחמדה, קמתי במצב רוח מחורבן. "מה קרה? התעוררת עצבנית?" עידן שואל בטון משועשע שמעלה לי את רף העצבים לגבוה יותר. "נו.." אני שואלת חסרת סבלנות. "את מאורגנת?" הוא שואל אותי בנינוחות, מתעלם מהעצבנות שלי. "לא, אני מתארגנת. מה אתה צריך?" אני לא מבינה. קמתי מוקדם כדי שאני אספיק להגיע לעבודה באוטובוס, בזמן. ובקצב הזה אני לא אספיק, גם ככה אני איטית ואדישה הבוקר. "טוב, אני עולה.." הוא מזמין את עצמו ואני מגלגלת את עיניי. אני עוד לא מספיקה להגיב והוא מנתק. אני נושפת ברוגז והולכת לפתוח לו את הדלת כשאני עדיין בפיג'מה ורודה קצרה של קיטי. "בוקר טוב" הוא מחייך בעיניים תכולות מנצנצות, ומדביק לי נשיקה ארוכה על הלחי. הוא מחבק אותי כשכל הגוף שלו נצמד לשלי. הידיים שלו מלטפות את גבי באיטיות מייסרת ואז את הישבן שלי והוא נושף בעצבנות. "מה זה? הפיג'מה שלך קצרה מדיי. רואים לך את התחת" הוא אומר בהלם ואני זזה אחורה במבט אדיש, ועושה סיבוב כדי שיוכל לראות טוב יותר את התחת שלי והאמת גם כדי שיתעצבן יותר. הוא מקלל ומעביר את ידו בפניו כשבוחן את גופי. "זו פיג'מה עידן. היא משמשת אותי לשינה ולא לטיולים. אתה יודע שאני ישנה בד"כ בתחתונים. אז מה אתה מעדיף?" אני שואלת אותו בחיוך מתגרה ופורצת בצחוק כשפניו נהיות אדומות מכעס. המצב רוח שלי ללא ספק השתנה לטובה. שיסבול קצת מה יש? אני טופחת על כתפו, מנערת את ראשי קלות והולכת לחדר להתלבש. הוא בא אחריי. "את גרה כאן עם שני שותפים, גברים.. בבקשה אל תגידי לי שאת מסתובבת ככה לידם" הוא אומר בטון מיוסר, כאילו שבעוד רגע יתפוצץ. אני צוחקת והוא נועץ בי מבט שמשתק אותי. "ברור שלא" אני עונה מהר ושולפת חצאית ג'ינס וגופייה ורודה מהארון. אני מרימה אליו מבט של 'תסתלק' אבל הוא מחייך בממזריות ומרים את אצבעותיו אל הסנטר כמחכה. "אתה ילד.." אני נאנחת כתוגבה להתנהגות הילדותית שלו ומתלבשת כשעיניו נעוצות בגופי. אני מרגישה עיקצוצים בכל הגוף ומתאפקת שלא למשוך אותו ולהרגיש אותו מעליי. התגעגעתי אל המגע שלו. אני מקווה שזה שאתמול דיברנו והיינו קצת יותר מדיי קרובים לא יפתח לו את הפתח להתקרב אליי בחזרה, כי עם כל מה שקורה עכשיו, זה לא טוב. לא טוב בכלל. עוד לפני שאני מספיקה ללבוש את החצאית והגופייה הוא נצמד אליי ואני מרגישה את גופו הקשיח עליי. הזקפה שלו צמודה לגבי ונהיה לי חם. אני נושמת בכבדות, מנסה לשמור את הידיים שלי לעצמי. "מה אתה עושה?" אני ממלמלת. "אני מתגעגע אלייך" הוא לוחש לי באוזן ומדביק לי נשיקות חמות על הצוואר. אני עוצמת את עיניי, רוצה להפסיק אבל לא יכולה. אני אוהבת אותו יותר מדיי. הוא מסובב אותי אליו, מביט בשעון שמונח על ידו השמאלית ודוחף אותי אל המיטה. הוא נועל את דלת החדר שלי ואז רוכן מעליי. אני רועדת. ברכיו משני צדדיי והוא מנשק אותי, מעביר את ידיו על שדיי וחופן אותם. הוא ממלמל כמה גדולים הם ואני בולעת את רוקי. אני משתגעת, המגע שלו גורם לגוף שלי לעלות באש. אני פותחת את פי, נותנת לו לחדור עם לשונו ואני מרגישה את הבטן שלי מתפוצצת. הוא נע מעליי ואני מקרבת אותו קרוב יותר כשאני אוחזת בעורפו חזק, ומושכת אליי. הידיים שלו נחות על בטני ואני מתכווצת והודפת אותו. הוא מסתכל עליי במבט לא ברור וקם בחוסר חשק מופגן ממני. "אנחנו לא יכולים.." אני ממלמלת כהסבר, ומעבירה את אצבעותיי על בטני החשופה, בדיוק איפה שהאצבעות של עידן נגעו קודם. "ברור שאנחנו יכולים, ואל תגידי לי שאת לא רוצה כי את רוצה. אולי דיי עם ההצגות האלה? את אוהבת אותי בדיוק כמו שאני אוהב אותך" הוא אומר בכאב ומתקרב אליי. הוא נושם את צווארי חזק, ואז משחרר אותי. אני מרגישה את הקרירות שעוטפת אותי, ואני מקללת בליבי את כל העולם ואשתו בזה שאנחנו לא יכולים להיות יחד, כמו כל זוג נורמלי אחר. "אני אלך להכין לך קפה" הוא אומר בשקט, פותח את הדלת ויוצא בתסכול. אני שומעת את מתן שבדיוק התעורר, מדבר עם עידן, ואני מקווה שהם לא רבים או מתווכחים שם. למזלי נתנאל ישן ואין סיכוי שהם יפגשו, לפחות לא היום. המפגש בין שניהם לא יהיה מלבב זה בטוח. אני מסיימת להתלבש, מתאפרת בקלילות, מתבשמת ויוצאת אליהם. שניהם מסתכלים על גופי ורק לאחר מכן על פניי, כשחיוך גדול מרוח על הפנים שלהם. כאלה גברים טיפוסיים. "בוקר טוב מתני" אני מחייכת אליו והוא מדביק נשיקה ארוכה במצח שלי. "בוקר טוב.. איך את מרגישה?" הוא שואל על אתמול ובא לי להביא לו מכות על שהזכיר את זה. אחרי שהבנות הלכו, אכלתי קצת עם מתן כי הייתי רעבה, אבל לאחר מכן הקאתי את הכל והצטערתי על זה. "בסדר. כמו חדשה" אני צוחקת בעצבנות ועידן נועץ מבט ארוך בשנינו. "טוב, יאללה.. אני אקנה לך איזה קפה ומאפה בדרך. בואי נזוז" הוא מאיץ בי, ואני מחייכת בהתגרות ונועצת בעידן מבט מרוצה, הוא מתעצבן מהיחסים הטובים שלי עם מתן, ועל הדאגה שלו אליי. "נתראה בערב מתני" אני מפריחה לו נשיקה באוויר, הוא מחזיר לי אחת ונשכב על הספה בעיניים עצומות - קשה לו להתעורר בבוקר, בדיוק כמוני. "ביי גבר" הוא צועק לעידן, שאפילו לא מתכוון לענות לו, אבל אחרי המבט שאני דופקת לו הוא מחזיר לו ביי בחוסר חשק. "אתה כזה קנאי" אני נוזפת בו כשאנחנו בחוץ. "מסכים" הוא אומר בחיוך ומוריד את עיניו לשפתיי. הוא נושך את שפתיו בהתגרות ונכנס לאוטו שלו כאילו כלום לא קרה הרגע. אני נאנחת בקול רם, נושמת עמוק ונכנסת אחריו. הוא עושה לי את זה בכוונה.