אהבה קצרה

פרק מס' 37

אנחנו שותקים, אני רואה שמתן רוצה להגיד המון אבל הוא לא יודע איך. כשאנחנו מגיעים בחזרה לדירה, נתנאל שם. מרוח לו חיוך גדול שיורד בשנייה שנתקל בפנים הנפולות שלנו. "מה קרה?" הוא שואל בדאגה. אין לי כוח להתמודד עם שום דבר, שורף לי הגרון, והדבר שאני הכי רוצה לעשות זה להתקלח וללכת לישון שינה עמוקה. אני רוצה לחלום - שהחיים שלי יפים, ששום דבר בהם לא נהרס. אני רוצה לראות את עצמי מאושרת! אני ממלמלת למתן "תודה" חסרת כוחות והולכת לחדר. אני שומעת אותם מדברים. אך אין לי חשק להתעמק במילים שנאמרות. כשאני נכנסת למקלחת והמים החמים זורמים על גופי, אני כמעט ונופלת כתוצאה מהחולשה. אני מנסה להתייצב, ואוחזת חזק במדף. לאחר מכן אני מתנגבת ונכנסת למיטה בגופייה ותחתונים. רק לאחר שאני מתפרקת בדמעות שקטות, אני מצליחה להירדם איכשהו.

בבוקר יום שישי אני קמה מעט רעבה. וכשאני יוצאת אל הסלון אני מגלה שאני שוב לבד. אני מכינה לעצמי קפה ואוכלת כמה עוגיות. אני מדליקה את הטלפון שהשארתי כבוי אתמול, וכמות ההודעות שאמורה להבהיל אותי, אפילו לא מזיזה לי. אני זורקת את הטלפון על השולחן, מחפשת את הסיגריות שלי שהשארתי בתיק, ומדליקה אחת אל מול החלון. אני מנסה לא לחשוב על מה שהיה אתמול, אני מרגישה קצת יותר טוב וחבל לי להרוס את זה. אני עדיין עייפה, למרות שישנתי קרוב ל 12 שעות, אבל אני רוצה לעשות משהו שיעסיק אותי. לא יזיק לי קצת להזיז את עצמי. ולכן בשנייה שאני מכבה את הסיגריה אני מחליטה לנקות ולסדר את הדירה.

בערב אחרי מריבות רבות עם מתן ונתנאל, אני מנצחת, והם הולכים לאכול אצל ההורים שלהם ועוזבים אותי לבד. הצלצול שנשמע בדלת, מפחיד אותי. אני לא רוצה לראות אף אחד ומתלבטת אם להיכנס למיטה ולשחק אותה ישנה בזמן שממשיכים לצלצל. כשאני רואה את הדר, רעות ומור בעינית של הדלת אני פותחת להן ומתנפלת עליהן בחיבוק גדול. "בא לי להרוג אותך. את לא עונה לי לטלפון מאתמול, בשביל מה יש לך אחד כזה בכלל?!" רעות נוזפת בי. "אני מצטערת" אני ממלמלת, מבינה שהדאגתי אותן עד מוות,  כשהן ממשיכות לשטוף אותי, כל אחת בתורה. "מתן סיפר לנו מה קרה אתמול" מור מלטפת את פניי, ורעות והדר פונות עם שקיות של אוכל לארגן שולחן. העיניים של רעות והדר מופנות אלינו. "אתן לא מבינות איך כאב לי לפתע לראות אותם ככה" אני לא יכולה להסביר את הרגשות שהציפו אותי כשראיתי את אלון ועידן יושבים בנחת עם הילה וספיר. אני הבאתי את זה על עצמי זה נכון, אבל בכל זאת הלב שלי לא עשוי מאבן. "אני לא רוצה לכעוס עלייך עכשיו, אבל שתדעי שאני שמה סוף לשטויות שלך.. תראי אותך" הדר אומרת בעצב. "את תפסיקי לבכות, את תאכלי כמו שצריך ואנחנו נגמור עם הסאגה הזאת שנקראת 'עידן'. אנחנו נוציא אותך מזה" הדר מחבקת אותי אלייה חזק ארוכות. "אני אוהבת אתכן, ואם יש דבר אחד שאני מודה עליו בחיים האלה, זה שמצאתי אתכן" אני מזילה כמה דמעות, ומנגבת אותן ישר. לא נותנת להן לזלוג בשנית. אני אוכלת קצת, הבחילה עדיין אורבת לי, אבל אני מנסה להתעלם ממנה ולא להעליב את הבנות שטרחו כל כך. אנחנו יושבות קצת בסלון, והן בוחרות שהלילה הן לא ינסו לשכנע אותי לצאת, ושאנחנו עושות בילוי ביתי. מתן ונתנאל חוזרים לאחר הארוחת ערב עם המשפחות שלהם, ושמחים לראות שאני בידיים טובות. מתן מחבק אותי ומדביק לי נשיקה על המצח. אני יודעת שהוא זה שדיבר עם הבנות וגרם להן לבוא לפה, ידע שאותן אני לא אסרב לראות. הוא מלאך, וה' שלח אותו אליי בדיוק בזמן. "אני אלך קצת לבלות עם הבנים, הם צוחקים עליי שנהייתי נשי מדיי בגללך" מתן זורק במבט כאילו כועס, אבל הוא מחייך. כולם פורצים בצחוק ואני מחייכת סוף סוף חיוך גדול ואמיתי.