אהבה קצרה

פרק מס' 20

כשאני פוקחת את העיניים, עידן כבר לא שוכב לידי. אני מתהפכת אל הצד שבו ישן ונושמת את הריח שלו שנספג במצעים שלי. אני מרגישה מעט מטופשת עם ההתנהגות שלי וחיוך קטן עולה על שפתיי כשאני מבינה עד כמה. אני מתמתחת, משפשפת את עיניי  ומרימה את הטלפון מהשידה שעל יד המיטה. אני מעיפה מבט במהירות בהתראות וההודעות שקיבלתי במהלך הלילה. 

קול מוכר נשמע מהסלון, ואני נושפת ברוגז. מי אם לא אמא שלי. מה היא רוצה עכשיו? הרבה זמן היה שקט ממנה, והשקט הזה היה טוב. לפני שאני מוכנה לצאת אלייה, אני חייבת להתארגן על עצמי - אז אני עושה את כל העיסוקים של הבוקר ורק לאחר שאני כבר לבושה ומאופרת, למקרה שכבר אצטרך לצאת מהבית, או לברוח, אני יוצאת אל הסלון. "בוקר טוב" אני מחייכת אל אלון, שנראה כבר סחוט. האישה הזו סוחטת את כל האנרגיות. הוא מחזיר לי חיוך עייף. "בוקר טוב גם לך, אמא"  אני פונה אלייה בטון קר יותר. "בוקר, בוקר" היא ממהרת לבחון אותי. "בשעה כזו את מתעוררת? את לא רוצה לעשות עם עצמך משהו בחיים האלה?" היא שואלת בזלזול, אבל אני כבר לא מתרגשת. "אמא תעשי לי טובה, אם לא באמת אכפת לך אל תגידי שום דבר" אני מגלגלת את עיניי בעצבנות ונגשת למטבח להכין קפה חזק. מיד לאחר מכן אני יוצאת אל המרפסת לסיגריית הבוקר שלי. "אל תתנהגי אליי בצורה הזו, אני אמא שלך!" היא צועקת אליי בכעס, כשהיא יוצאת אחריי. אלון נשאר לשבת על הספה בסלון בייאוש, הידיים שלו אוחזות את ראשו ואני תוהה מה היא כבר הספיקה לומר לו. "את אמא אולי רק על הנייר, אני אתנהג בדיוק כמו שאת מתנהגת. אין לי כבר מה לומר לך, באמת" אני מנסה לדבר ברוגע, אבל מבפנים אני עומדת להתפוצץ. זה כואב שאין לי הורים שאכפת להם, לא משנה כמה אני אשכנע את עצמי שהם לא שווים את זה, זו תמיד תהיה נקודה רגישה אצלי. "אני רואה שכרגע אין לי עם מי לדבר, אני רוצה שתבואי היום בערב הביתה נשב ונדבר" היא אומרת ותוך כדי מנופפת בידה על עשן הסיגריות שהעלתי. היא מביטה בי לתגובה. "על מה יש לנו לדבר?" אני שואלת בחוסר הבנה. "על הרבה דברים, נבהיר אחת ולתמיד את הכל!" היא גורמת לי לגחך. כאילו שיש מה להבהיר. היא שונאת אותי - את הבת שלה! אני לא חושבת שאפשר לשנות את העובדה הזו. "אני אבוא עם אלון" אני לא מעוניינת ללכת לשם לבד, כדי ששוב פעם אצא משם שבורה. "לא, את לא צריכה ליווי. אנחנו צריכים לפתור את זה בינינו" היא אומרת בקול רגיל, פחות מתנשא מבדרך כלל. "בסדר" אני מזרזת אותה ללכת. "מעולה, אז תבואי לארוחת ערב" היא מביטה בי מבט אחרון תוך כדי שהיא מניחה את ידה על הכתף שלי וטופחת עליה קלות. היא מסתובבת וסוגרת אחריה את דלת המרפסת. אני נושמת עמוק ועוקבת אחריה במבטי. היא מנשקת את אלון ומחבקת אותו, ומיד לאחר מכן היא יוצאת והוא נועל אחריה את הדלת. "מה היא רצתה?" אני שואלת כשהוא מצטרף אליי במרפסת. הוא מדליק סיגריה, ואני מופתעת מכך שהוא לא מעיר לי מילה על כך שאנחנו מעשנים ביחד. "סתם, אמא והשגעונות שלה" הוא עונה בשקט, בוהה באיזו שהיא נקודה מרוחקת. "נו, אלון.." אני מבקשת ממנו בקול רציני. אני לא אתן לה שוב פעם להרוס לנו את הקשר, אם לשם היא חותרת. "זה סתם שירה, היא לא רוצה שתגורי איתי. היא רוצה שתחזרי הביתה" הוא מתבונן בי, והעיניים הירוקות שלו היום בהירות מתמיד. זה גורם לי לשקוע בתוכן. "ומה אתה חושב על זה?" אני שואלת, תחילה דיי מתעצבנת קצת אבל אז חוזרת לעצמי, לא מגיע לו שזה יצא עליו. "אני חושב שאת ילדה גדולה, ואני יודע איך את מרגישה שם. הם עושים לך את המוות. אז הבחירה היא כמובן שלך" אני קמה מהכיסא שלי ורוכנת לחבק אותו. הוא מושיב אותי על ברכיו ומחבק אותי כאילו שאני התינוקת שלו. רגשות האשם שוטפות אותי, אני בטוחה שגם את עידן הם שוטפים ללא הפסקה. הוא נושק לי על המצח ומתבונן בפניי ארוכות. "תלכי לראיון היום במשרד של עידן, מה אכפת לך? אם לא בשבילך אז לפחות בשבילי" הוא מחייך את אחד מהחיוכים הסחטניים שלו, וגורם לי לפרוץ בצחוק. "בסדר" אני משתכנעת מבלי להתווכח, והוא מסתכל עליי בהלם. "בסדר? זהו שיכנעתי אותך?" הוא צוחק. "כן, אני אוהבת אותך, ואני אעשה בשבילך הכל" אני עוצמת את עיניי בכאב. "אני שמח שאת ועידן חזרתם להסתדר" הוא אומר לפתע, וגורם לי לפקוח את עיניי בזהירות. "אני יודע שהוא מעצבן אותך לפעמים, אבל גם את מעצבנת אותו לא פחות" הוא צוחק. "הוא מת עלייך" הוא מוסיף בקול רציני יותר ומדליק סיגריה נוספת כשהראשונה נגמרת. את המתח ששורר ביני ובין אלון בזה הרגע, אפשר לחתוך בסכין. "ברור שהוא מת עליי, מי לא?" אני מנסה להפיג קצת את המתח עם הצחוקים שלי. "מה את חושבת עליו?" הוא שואל, ועיניו חודרות לעיניי, הוא יודע שהן לא יודעות לשקר! אלוהים איך אני אצא מזה עכשיו?! "מאיזו בחינה?" אני שואלת, כאילו בתמימות. "מכל הבחינות" הוא ממשיך להביט בעיניי, וזה מרגיש כאילו כל המחשבות והסודות שלי חשופות אליו. "הוא כמוך" אני עונה בשקט, אחרי כמה רגעים של שקט בהם לא ידעתי מה לענות. "מזה כמוני?" הוא שואל ומצחקק קלות. "כמוך נו. אני יכולה להתנהג עם שניכם בצורה הכי חופשית והכי אמיתית שלי. הוא שם בשבילי תמיד בדיוק כמוך, והוא נראה טוב כמוך" אני צוחקת בעצבנות. "אוקיי, טוב לדעת" הוא אומר בחיוך קטן, ושוב משתלטת הדממה. אנחנו יושבים פה ביחד אני ואלון, אבל כל אחד מרגיש לבד עם המחשבות המעיקות שלו.