אהבה קצרה

פרק מס' 44

אני לא יודעת מה אני מרגישה, הכל מתערבב. הראש שלי מסוחרר מהאלכוהול והדבר היחיד שאני מצליחה להרגיש בבירור הוא את הקצב המטורף שבו פועם הלב שלי. הוא משחרר את היד שלי, כמעט כאילו זורק אותה. הוא עצבני ומתחיל להתהלך בחוסר סבלנות מצד לצד, שולף סיגריה מהקופסא ומדליק אותה. אני נאנחת מעט בקול ומתיישבת על המדרכה. אני מדליקה לעצמי סיגריה ומחכה שיואיל בטובו לומר משהו אחרי שהוציא אותי משם כאילו שעשיתי משהו שהוא לא בסדר. אני נועצת בו מבטים כועסים, אבל לא יכולה להתעלם מהיופי העוצר נשימה שלו. אני מקללת לעצמי בשקט, שבמקום שאקח את עצמי, אראה לו זין אחד גדול ואכנס פנימה למועדון אני עוד יושבת פה, נועצת בו מבטים מפשיטים ומחכה שיאמר הוא את המילה הראשונה.

שני גברים שעוברים על ידי, זורקים לי כמה הערות ונועצים את עיניהם בגופי בחוצפה. אני בוחרת אפילו שלא לטרוח להגיב ולבזבז אנרגיה ומגלגלת את עיניי, אבל עידן בוחר לעשות הפוך. הוא מתקרב בעיניים כמעט שחורות, מכווץ את ידיו לאגרופים ומעיף אותם ממני באיומים שממש בעוד רגע מתממשים. כשהם הולכים בהתנצלות על כך שלא ידעו שאני איתו, הוא סוף סוף מתיישב לידי ואני מרגישה את עיניו בוהות בי. מבטי מורכן אל הרצפה. "אני משתגע" הוא מודה בקול שקט. אני לא מגיבה, אני כבר מזמן השתגעתי, בגללו. "תראי מה עשית ממני" הוא אומר בקול מיוסר, אני לא יכולה להסתכל לו בעיניים, לכן עיניי נועצות מבט בשפתיים שלו. אני עוצרת את כל המחשבות שמתחילות להשתלט עליי בנוגע לשפתיים האלה. "אני לא מסוגל לראות אותך עם מישהו אחר" הוא חושף בפניי עוד הודאה. "אנחנו כבר לא ביחד. אני לא חייבת לך שום דבר, בדיוק כמו שאתה לא חייב לי. זה נגמר ואנחנו צריכים להתגבר אחד על השנייה" אני עונה. "אני יודע, אבל אני לא מצליח לשלוט על עצמי. ניסיתי.. תאמיני לי שניסיתי. לא הצלחתי" האצבעות שלו נוגעות לא נוגעות בשפתיים שלי ואני מעזה סוף סוף להסתכל לתוך העיניים שלו. כחולות כהות ומבריקות. אני עוצמת את עיניי בכאב כשאני מרגישה את המגע שלו על השפתיים שלי, יודעת כמה אני מתגעגעת לזה. "עידן, אני יודעת שגם אני לא הייתי מושלמת, ועשיתי טעויות. אבל לראות אותך עם אחרות גומר אותי. זה לא עושה לי טוב" אני נזכרת בכאב שהרגשתי כשראיתי את הבלונדינית בדירה שלו ושל אלון. רציתי להתפוצץ, והוא עוד סילק אותי משם. "אנחנו עושים רע אחד לשנייה ואני רוצה שיפסיק לכאוב לי הלב, וזה יקרה רק אחרי שאתגבר עליך. לכן לקחתי צעד אחורה ממך ומאלון.." אני נושמת עמוק ואוחזת בידו הגדולה והחמימה. הוא משחק עם האצבעות שלי ומביט בי במבט מאוהב שצובט לי את הלב. אני מחזיקה מעמד שלא להישבר לידו. "את לא צריכה לקחת צעד אחורה מאלון, הוא אחיך. ורק ה' יודע כמה הוא דואג לך" הוא נוזף בי. "אני לא רוצה שיצטרך לבחור ביני לבינך" אני אומרת בכאב לב אחד גדול. הכנסתי לו בלאגן אחד גדול לחיים, וזה לא מגיע לאלון כל החרא שלי ושל עידן. אני עוד מעט עוזבת, ואז הכל יתחיל להסתדר. "הוא אח שלך, הוא לא צריך לבחור בין אף אחד. אני בחיים לא יגרום לו להתרחק ממך רק כי אני ואת לא ביחד יותר" הוא כועס עליי ומשחרר את היד שלי, הוא נשען על מרפקיו וקובר את ראשו בתוך ידיו. "אני לא יודעת אם אתה זוכר את מה שאמרת לי, אבל אני זוכרת..זוכרת יותר מדיי טוב ואני לא חושבת שאי פעם אשכח" אני אומרת וגוש גדול מתיישב בגרוני וחונק אותי. "אתה שונא אותי ואתה לא רוצה לראות אותי יותר, אז אני מנסה להתרחק. ואז אתה מופיע כאן ועושה לי סצנות על זה שאני מנסה להמשיך הלאה, מה שאתה כבר עשית.. ה' יודע כמה פעמים" הדמעות כבר זולגות. "עם כל האהבה אליך, אני מתחילה להבין שאני ואתה באמת היינו טעות אחת גדולה. אם לא היה קורה שום דבר היינו מונעים את כל הבלאגן הזה. את כל הכאב. אני הפלתי את התינוק כי לא היה לזה עתיד ועכשיו נהרסו לי פאקינג החיים!" אני צועקת בצרידות והוא מושך אותי אליו, משעין את ראשי אל חזהו ועוטף אותי. הוא מחבק אותי חזק ומרגיע אותי. אני רועדת ונשברת. "אני עוזבת" אני מגלה לו, למרות שזה לא היה התכנון לגלות לו. "מה מה מה?" הוא שואל בחוסר הבנה ומרים את ראשי אליו למעלה. אני מתרחקת ממנו ומנגבת את הדמעות שלי. "אני עוזבת" אני חוזרת על דבריי, למרות שאני יודעת שהוא שמע מעולה. הוא נושם נשימה עמוקה שיוצאת עם קצת רעידות. "לאן את עוזבת?" הוא שואל בדאגה. "אני עוברת לאילת" אני זורקת את הפצצה ומחבקת את גופי, מסיטה את עיניי אל הכיוון השני. "למה? מה זה יתן לך להיות כ"כ רחוקה מכולם ולבד?" הוא שואל בכאב ומלטף את שיערי. הוא מתקרב אליי, קרוב קרוב, אני יודעת שהוא ינסה לשכנע אותי לא לעזוב בטקטיקות האופייניות לו. אני פורצת בצחוק גדול וכואב. "כאילו שכאן אני לא לבד" אני אומרת בגיחוך. "יעשה לי טוב להיות רחוקה ממך" אני מודה. "סיפרת לאלון?" הוא מתעלם ממה שאמרתי. "לא. אני אדבר איתו מחר, זה היה התכנון שלי. אני עושה את זה גם בשביל אלון, שיפסיק לאסוף את השברים אחריי וידאג גם לחיים שלו" אני עונה בשקט. כל הסטלה שהייתה לי כבר ירדה מזמן, מצאתי את עצמי יושבת עם עידן, הבן אדם שבגללו אני עוזבת, בורחת.. רחוק, ומספרת לו על זה. "הוא לא יקבל את זה טוב. תישארי שירה, אני ואת נסתדר, נעשה ככה שנצליח להסתדר" הוא אומר בעצב ומצמיד את אפו לאפי. "כל עוד אנחנו לא יחד, אנחנו לא מסתדרים – אתה יודע את זה. אנחנו נפריע אחד לשנייה להמשיך הלאה. אני רוצה להמשיך הלאה.. וגם שאתה תמשיך הלאה מבלי שיכאב לי על כך. אנחנו צריכים להיות רחוקים אחד מהשנייה, רק ככה נצליח לעבור הלאה" אני אומרת בעיניים עצומות, ומרגישה את הבל פיו עליי. "אני לא יכול לעבור הלאה, הלב שלי מרוסק, והוא אצלך" הוא ממלמל. "כל הבחורות, הן סתם.. אני בכל פעם מדמיין אותך שם. ככה אני מתמודד עם זה" העיניים שלו נעוצות בשלי, כחולות נסערות. הוא מצמיד את שפתיו לשלי ואני מתפרקת בין הזרועות שלו. פותחת את פי ונותנת לו לנשק אותי בנזקקות. איך אצליח להמשיך הלאה ולשכוח מהגבר הזה? אני שלו, על מי אני עובדת? אני שייכת לו, לנצח. הלשון שלו שעושה פלאים בפי גורמת לבטן שלי להתהפך ואני מנסה לשנן את הטעם שלו, את ההרגשה הזו שהוא מצליח לזיין אותי רק בנשיקה. הוא קובר את אפו בצווארי ואני לא רוצה להתנתק ממנו. בסופו של דבר אני אוזרת את הכוח ומתנתקת ממנו. "תמסור להם שאני פרשתי הביתה. לילה טוב עידן" אני בורחת ממנו, נכנסת למונית ונוסעת.
כשאני מגיעה הביתה אני מוצאת את עצמי מתפרקת במיטה, כמו תינוקת קטנה ושברירית. ה', אני כ"כ אוהבת אותו. אני חייבת לשכוח אותו, אחרת לעולם לא אזכה להיות מאושרת.