אהבה קצרה

פרק מס' 16

הוא לא ידע מאיפה באה היציאה שלי, הפנים שלו החלו להחליף צבעים, אני יכולה לראות לפחות שלושה. מה הוא חשב לעצמו? שאני לא אשמע או לא אדע על כך בסופו של דבר? "אל תטרח עידן. במילא לא יהיה לך משהו חכם להגיד. אז תחסוך ממני" אני אומרת בקרירות, ומדליקה עוד סיגריה. לאחר מכן אני שאני משליכה את המצית בחזרה אל השולחן. "בגלל זה הבאת אותו לפה?" הוא שואל בשקט, קולו מלא בעלבון. "לא. שלא תחשוב אפילו לרגע שהוא איזה גלגל שלישי" אני לא רוצה להסביר לו, הוא במילא לא מבין שום דבר. "אני לא חושב שום דבר. ולשאלתך, לא לא דפקתי אותה" הוא עונה בחיוך מריר, מחכה את הטון שלי. "באסה לך" אני מחזירה לוף. "אז זהו? חוזרים לנקודת ההתחלה?" הוא שואל בייאוש ואוחז בראשו. "באשמתך!" אני מסננת בכעס, מרגישה שמפלס העצבים מתחיל לעלות. הוא יושב לו בנינוחות, חיי את החיים שלו אך מנסה למנוע ממני לחיות את שלי? חצוף. "לך תזדיין עידן, ותניח לי בסדר?" אני מוסיפה במהירות. מכבה את הסיגריה, ונכנסת פנימה.

לא הצלחתי להירדם. דור חיבק אותי אליו מאחורה, והתנחמתי בזה שלפחות אותו לא איבדתי. עדיין.

אלון שם לב שבכל השבוע שחלף אני ועידן מתעלמים אחד מהשנייה. בהתחלה הוא לא אמר דבר, אבל כשהתחילו העקיצות בינינו הוא כבר התחיל לאבד את הסבלנות איתנו. "מה נסגר איתכם?" הוא שואל בכעס. על כל מילה שאני אומרת, הוא מוסיף עשר, הוא לא מפסיק להציק לי, ובנוסף נמאס לי לראות את כל הבחורות האלה שלו. "יש לך חבר אידיוט. זה מה שנסגר!" אני רותחת מזעם, בעוד הוא יושב לו כמו מלך ומחייך בתמימות. אני רוצה להרביץ לו. "אל תחייך" אני כמעט צועקת כשפונה להביט בעידן עם המבט המרגיז הזה שלו. הוא מסתכל על אלון בתגובה כאילו שאני איזו משוגעת. "שירה, הכל בסדר. אל תתני למניאק הזה את התענוג" אלון צוחק וחוזר אל המחשב הנייד שנח לו על הרגליים. הוא לא מבין מה קורה, הוא חושב ששוב פעם חזרנו אל התקופה של הריבים והדרמות שלנו. "אתה פשוט ילד קטן עידן, תתבגר! אני הלכתי" אני מתרוממת מהספה ויוצאת אל המרפסת. "למה אחי? תראה איך עיצבנת אותה. לך אליה נו תרגיע אותה" אני שומעת את הקול של אלון מפציר בעידן, לפני שאני סוגרת את הדלת. אם הייתה לי דרך לנעול את דלת המרפסת מבחוץ, הייתי עושה את זה. כשעיניו מציצות מבעד לדלת המרפסת, כאילו לבדוק שהשטח אכן נקי ואני לא מחכה לו עם איזו אלת בייסבול, אני מגחכת בקול רם. "אני לא צריכה שתרגיע אותי" אני אומרת בקרירות ומנסה לנפנף אותו מהשטח. "בואי נדבר" הוא אומר במבט הרציני, עידן ה'ילד הקטן' נעלם. "לא מעוניינת" אני עונה בהנפת יד. "שירה, בואי נהיה רגע בוגרים ורציניים ונדבר" הוא מקרב את הכיסא שלו למולי. אין  לי לאן להתחמק מהעיניים שלו, שרודפות אותי. אני מושיטה את ידי לעבר קופסאת הסיגריות שלי שנחה על השולחן, ומדליקה לעצמי אחת, אני לא אשרוד את השיחה הזו בלי זה. "אני מקשיבה" אני אומרת בזלזול לאחר שלקחתי את השאכטה הראשונה. עידן מדליק סיגריה לעצמו ונשען אחורנית, מתבונן בי בצורה מעמיקה, בוחן אותי וגורם לי להרגיש כאילו הוא חודר אל המחשבות שלי. "אני מצטער על מה שהיה. את מכירה אותי מספיק טוב בשביל לדעת שאני לא בנוי לזה" הוא מדבר בקול שקט, שחלילה אלון לא ישמע שום דבר. "אני לא אשקר לך, אני באמת רציתי לנסות איתך. קורה בינינו משהו, שאני אפילו לא יודע להסביר אותו. זה מלחיץ אותי. אולי זה מתח מיני אולי זה משהו אחר, בכל מקרה אין לי ניסיון בכל זה. את מבינה שאת מספיק יקרה לי בשביל שאני לא אהרוס את זה יותר ממה שכבר הרסתי? עדיף מה שקרה ולא משהו גרוע יותר כשנהיה רציניים יותר. אנחנו חיים אחד עם השנייה, לא בא לי שתרגישי שאת לא יכולה לשבת בנוחות בבית כי אני נמצא שם. אנחנו חייבים ללבן את זה. אומנם אני ואת כבר לא נהיה אחים, אחרי מה שקרה בינינו אבל בואי נהיה פשוט חברים" הוא אומר את כל זה כשהיד שלו מלטפת את שיערי, ועיניו הכחולות הצלולות מביטות בעיניי כל הזמן. לא רציתי להקשיב לו, לא רציתי שיוותר עליי. אני מבינה שהוא לא רגיל לקשרים כאלה. אבל מה, הוא מתכוון להישאר אחד כזה לכל החיים? "אני יודעת בדיוק מה אני מרגישה מהצד שלי, אולי אצלך זה רק מתח מיני" אני אומרת בקול אדיש, נפגעתי מדבריו אבל אין סיכוי שאני אתן לו לראות את זה עליי. "אומרים שכשמגיעה הבחורה הנכונה, אז הגבר משתנה. כנראה ששלך עדיין לא הגיעה. אני רק מאחלת לך שיום אחד באמת תתאפס על עצמך, אתה כבר לא ילד" אני ממשיכה. "אתה אהבת ילדות. אני אתגבר על זה, כל החיים לפניי" אני מסננת בחיוך מריר, סוג של ניחום עצמי. על מי אני עובדת? הוא שותק, אבל ממשיך להביט בי בעיניים גדולות, כשהריסים הארוכות שלו ממצמצות להן. "הגבר שיהיה לך, בעתיד, ירוויח. את ראויה למשהו טוב, כי את מלכה" הוא אומר והנשימות שלו נהיות כבדות, הלסת שלו מתהדקת. הוא לא אמיתי!!! אני יכולה להרגיש שהמילים שהוא מוציא בעצמו מהפה שלו פוגעות בו. אני מעיפה את היד שלו ממני, וממשיכה לעשן. אני מסיטה את המבט שלי ממנו, לא יכולה להסתכל  על הפנים שלו יותר. הוא כ"כ יפה שזה כואב. הוא אמר מילים שכרגע חצו את הלב לי לשניים. כל החיים שלי חלמתי עליו, גם כשמבחוץ שנאתי אותו, בתוך תוכי קיוויתי שיגיע היום שלנו. אני לא מבינה איך אפשר לאהוב כ"כ, כשההרגשה היא שהלב עוד רגע מתפוצץ, ושקשה לנשום עד כדי כך שהנשימה נעצרת?! יהיה לי קשה, אבל אני בסופו של דבר אצליח להוציא אותו מהלב שלי, זמן בחיים זה המתכון! אני מכבה את הסיגריה ונעמדת. הוא ה
מסתכל עליי במבט האוהב שלו, שזכיתי לראות ברגעים הקטנטנים שחווינו יחד. "את יודעת שזה לטובתך נכון?" הוא שואל ואוחז בידי כ"כ חזק, שאני חושבת שהיד שלי תכחיל. "אני יודעת. תן לי את הזמן שלי, אל תציק לי. בסופו של דבר זה יעבור, אתה תעבור לי" אני ממלמלת. אני מרגישה גלי חום, ובטוחה שאני רואה נקודות שחורות בכל מקום. אני נכנסת פנימה לסלון, ומשם הולכת ישירות לחדר. נעלתי את דלת החדר שלי והנחתי לעצמי להתפרק.

עבר חודש. ניסיתי לשכוח, יצאתי לבלות הרבה, עבדתי הרבה, הכל רק כדי לא לראות אותו. הוא מצדו גם התחמק ממני. היו הרבה לילות שחיכיתי לו שיחזור, אבל הוא לא העביר אותן בבית. אני יכולה לספור על כף היד כמה פעמים יצא לי לראות אותו בחודש הזה, ואף פעם לא לבד. מצאתי דירה שווה, ואפילו שני שותפים, שאני מכירה מהתיכון. אלון שמע על זה והתחרפן עליי, הוא כועס עליי, טוען שהלכתי מאחורי הגב שלו ושאם לא היה שם לב בזמן עוד הייתי סוגרת חוזה. הוא לא מודע לכך שקשה לי להימצא במרחב האישי של עידן, הבן אדם אפילו לא טורח לחזור הביתה רק כי לא נעים לו שאני שם. כמה זה יכול להמשך?

"היי" אני נכנסת הביתה, מופתעת לראות את אלון ועידן יחד בסלון. כואבת לי הבטן רק מלראות את הפנים של עידן, שנראות לי מוארות. "שירה" עידן קורא בחיוך, אני יכולה להשבע שהעיניים שלו נוצצות. "מה קורה?" אני שואלת, מנסה לא להביט לתוך העיניים שלו, זה קשה. עידן זורק שבסדר ואלון לא עונה. "אלון, אל תהיה ילד קטן" אני נוגעת בכתף שלו, והוא מרים אליי את עיניו הכועסות. "אני נראה לך משוגע שאני אתן לך ללכת לגור עם השני מפגרים האלה?" הוא מרים מעט את קולו. "הם לא מפגרים, מה הבעיה שלך? לכם יהיה את השקט שלכם ולי יהיה את שלי" אני עדיין מנסה לשכנע אותו, למרות שזה אבוד. ברגע שאני מסכימה אני ואלון מפרקים את החבילה. "על מה אתם מדברים?" עידן שואל כשעיניו מכווצות מכעס. הופתעתי שאלון מספר לו על זה רק עכשיו. זה לא מוצא חן גם בעיניו. "את יודעת שנתנאל רק מחפש להשכיב אותך?" עידן אומר בקול הנמוך שלו, הרציני. אני בולעת את רוקי. נתנאל זה אחד מהשותפים שרציתי לעבור איתם. אוקיי, אז לא ידעתי את זה. אבל כאילו שאני באמת אתן לו. אני לא יכולה להביט בעידן בחזרה, אבל אני בטוחה שהוא רואה את ההבעה שעל פניי. "היא לא ידעה אחי. מזל שזה משהו שעובר בין חברים" עידן מכריז ואלון נרגע מעט ומשלב את ידיו על החזה. "נו, אני מצטערת אלון. לא ידעתי שזה עד כדי כך יעצבן אותך" אני מנסה להתפייס איתו. מתיישבת לידו ומניחה את ראשי על הכתף שלו. "אני לא מבין מה בוער לך לברוח מפה? אני אוהב שאת פה את לא מבינה את זה?" הוא נושק על ראשי. עשה לי טוב לשמוע את זה מאלון, סוג של שמחה מהולה בעצב. הוא אוהב שאני פה, אבל עידן? האם הוא אוהב את זה? "תפסיקי להתעסק בשטויות כל היום. אני ואלון פה בשבילך תמיד. הבית הזה הוא גם שלך. תפסיקי לעשות לנו התקפי לב" עידן מדבר, וסוף סוף אני אוזרת אומץ להביט בעיניו באופן ממושך. כ"כ התגעגעתי אליו. אני מנסה לחייך אליו חיוך קטן, אבל הוא דיי עצוב. הוא מחזיר לי אחד כזה. "אני הולכת להתקלח"  אני מודיעה אחרי מספר רגעים. אסור לי להישאב אליו יותר מדיי. "את יוצאת?" אלון שואל, ואני מהנהנת להסכמה. "ברור שאת יוצאת, כבר שכחתי מתי ישבת לילה אחד בבית. אני מקווה שאין לך איזה מישהו" הוא ממשיך בחיוך. "אולי" אני קורצת לו, ולא טורחת לבדוק את התגובה של עידן. אני נכנסת אל המקלחת בחיוך.