פרק מס' 33

10.5K 586 81
                                    

אני שומעת את דלת הכניסה כשהיא נפתחת, ואת הקול המוכר של עידן "מה את חושבת שאת עושה פה? אמרתי לך לא לבוא נכון?" הוא עצבני, נראה שאלון הודיע לו על ההפתעה שמחכה לו בסלון והוא טס לפה. "אמרת.. אבל רציתי לראות אותך! אתה כבר תקופה שלא חוזר אליי לשיחות והודעות. חזרתי לארץ, זה סופי" היא אומרת בקול כואב וקצת כועס. "ומה את רוצה בדיוק שאני אעשה? שאני אפרוס לך שטיח אדום?" הוא שואל בטון לעגני. אני חשה התכווצויות בבטן, גם מהגעגועים שנראים מאוד לעין שהיא חשה לעידן וגם מהדיבור שלו אלייה. "שירה פה" אלון מתערב מכחכך בגרונו ולפתע משתוררת שתיקה מבפנים. אני יושבת עם גבי אליהם, דבוקה אל הכיסא ונלחמת עם עצמי לא להיכנס פנימה ולהפריע למה שזה לא יהיה, למרות שהקור כבר החל לחדור לעצמותיי. דלת המרפסת נפתחת בבת אחת, קוטעת את המחשבות שלי ומבהילה אותי. "השתגעת? למה את יושבת פה בקור הזה? בואי" הקול של עידן כועס, ומבולבל.. אבל אני מבינה שזה לא קשור אליי, ושהוא פשוט במצב רוח הזה עכשיו. הוא מושך את ידי, לא מביט בעיני אפילו לא לשנייה.. זה צובט את הלב שלי. "תכירי, זו שירה חברה שלי" הוא מחבק אותי אליו, ומכריז בטון כועס שמופנה ללירז. הרגשתי באוץה השנייה כמו חפץ שלו, שהוא מנפנף בו כדי לגרום למישהו אחר להרגיש רע. "אז אני לא יודע מה חשבת לעצמך בכלל, עכשיו יש לך סיבה טובה ללכת" הוא יורה באיפוק, משחרר אותי מזרועותיו והולך לעבר החדר שלו בכעס מופגן. אני ואלון מביטים אחד על השנייה בחשש, מדברים באמצעות העיניים. "חתיכת בן זונה, מניאק" היא ממלמלת בטון לא ברור, לוקחת את התיק שלה ויוצאת כשהיא טורקת את הדלת בחוזקה. "מה זה היה לעזאזל?" אני שואלת בשקט ואלון מרים את כתפיו ומביט בי בעיניים ירוקות מבולבלות.

"אפשר?" אני שואלת, לאחר שאני פותחת את הדלת שהייתה פתוחה במקצת, לרווחה. "את באמת שואלת?" עידן שואל בחיוך קטן. הוא נראה שוב כמו העידן שלי ולא מי שהיה רק לפני כמה דקות ספורות. הוא שוכב על גבו, בטרנינג אפור, ובשנייה שאני עומדת קרובה אל המיטה שלו הוא שולח את ידו הגדולה והחזקה, ומושך אותי לשכב מעליו. אני מתמקמת בנוחות כשראשי מונח על החזה שלו ורגליי מונחות חצי על רגליו. "כזאת מטומטמת, לא מבין בכלל מה היא באה לפה? למה היא משפילה את עצמה ככה?" הוא שואל, עוד פעם מתעצבן מתחתיי. "היא התקשרה לפחות עשר פעמים, לא עניתי כי אין לי על מה לדבר איתה יותר. ואז היא התחילה לשלוח הודעות שהיא תבוא לפה. אמרתי לה במפורש שאני לא רוצה אותה פה, ושלא תעז לבוא" הוא ממשיך לפרוק את עצביו, נתתי לו.. שתקתי. כל מה שעשיתי היה להקשיב וללטף את החזה שלו ברוך. "אני מצטער על התוקפנות של מקודם, היא פשוט יודעת לשחק לי על העצבים" הוא נאנח ואצבעותיו מלטפות את עורפי. "עזוב, היא לא שווה את העצבים" אני מנסה להרגיע אותו. לאחר רגע של שקט, הוא הופך אותי בהפתעה כך שאני שוכבת עליו לגמרי, ומביט בעיניי ארוכות. אני אף פעם לא אפסיק להתרגש כשהוא מסתכל עליי ככה, כאילו שאני כל עולמו. "אני לא מבין למה בכלל אני עדיין מדבר עלייה כשיש לי פה את הדבר המופלא הזה?" הוא אומר בחיול גדול, שפתיו מדגדגות את האזור הרגיש של צווארי, הוא גורם לי לפרוץ בצחוק, שנפסק בשנייה שהוא מנשק אותי. אני אוהבת כשהוא מנשק אותי ככה, בצורה נואשת. כאילו שמחר הוא עלול לא לנשק אותי יותר.

אהבה קצרהWhere stories live. Discover now