אהבה קצרה

פרק מס' 45

"איפה היית?" מיתר מסתכלת עליי בכעס, ואני קופצת בבהלה. היא יושבת על הספה, ואני מרגישה כמו נערה שנתפסה חוזרת מאוחר מדיי הביתה. אני מחזיקה בידי את העקבים שהורדתי בפתח הדירה כדי לא להרעיש, אבל זה לא רלוונטי כי ה'אמא' הכועסת מחכה לי ערה. "בבקשה אל תגידי לי שהלכת גם עם החתיך ההוא?" היא כבר מיואשת ואני מחייכת אלייה חיוך גדול וממצמצת בעיניי. "את בעצמך אומרת שהוא חתיך" אני צוחקת ונזרקת על הספה בעייפות - מיד לאחר שאני זורקת את הנעליים שלי על יד הדלת. "אז מה? גם שבוע שעבר ההוא היה חתיך, וגם לפני שבועיים.." היא נאנחת. היא צודקת ואני מרגישה את הגועל שאופף אותי, אבל אני מחייכת אלייה חיוך מזויף גדול וזורקת "אז מה, חיים פעם אחת ואני נהנת מהחיים האלה". היא בתגובה דופקת לי הבעה של 'תסתמי', היא יודעת שאני שקרנית והכל הצגה כלפי חוץ. "השעה 6 בבוקר, את באמת חיכית לי ערה עד עכשיו ולא הלכת לישון?" אני שואלת ברצינות ומחבקת אותה אליי. האלכוהול עדיין זורם בדמי, אבל אני כבר לא שיכורה כמו שהייתי במהלך הלילה. "חזרתי מהמסיבה ב3, ודאגתי לך. איך אני יכולה ללכת לישון?" היא זועפת ואני מדביקה לה נשיקה על הלחי. "אני אוהבת אותך" אני נשענת על הכתף שלה, והיא מלטפת את שיערי. "גם אני אוהבת אותך" היא נאנחת. " טוב אז אם כבר הלכת איתו.. איך היה?" היא שואלת בחיוך ממזרי ואני מחזירה לה חיוך אחד גדול ומספרת לה את הכל בפרטי פרטים.

כבר שנה וחצי שאני חייה באילת. במקום הזה אני מרגישה כאילו החופש הגדול שלי לעולם לא מסתיים. ביום אני עובדת ובלילה אני נהנת. השמש החמה, האווירה - כל אלה משכיחים ממני את מה שאני לא רוצה לזכור. לא נסעתי הביתה אפילו פעם אחת במהלך התקופה הזו, למרות ההתעקשויות של אלון והבנות. אלון משתדל לבקר אותי מדי חודש והבנות משתדלות להגיע בכל זמן פנוי שיש להן. חוץ מזה שאני בקשר טלפוני יומיומי איתם. הגבר היחיד, חוץ מאלון, שאני שומרת איתו על קשר מהבית - זה מתן. אני מרגישה שיש לי אח נוסף, שלא מפסיק לדאוג לי, שמשמח אותי כשאני קצת עצובה ומעודד אותי להמשיך הלאה בחיים מבלי להסתכל לאחור. המחשבה של לחזור הביתה לא קיימת אצלי, כי איזה בית בדיוק יש לי לחזור אליו? ההורים שלי שכחו בכלל שיש להם בת. כשאמא שמעה שעזבתי לאילת היא צרחה עליי שעה בטלפון, עד שנמאס לי לשמוע אותה וניתקתי לה בפנים. מאז לא שמעתי ממנה. כאילו שכשהייתי חייה לידה היא הייתה רואה אותי או מדברת איתי. היא לא יודעת על ההריון, והיא גם לא תדע עליו לעולם אם זה תלוי בי. אני מנסה לשכוח מהתקופה הזו, אני מכחישה שזה בכלל קרה. כל האנשים שאני אוהבת מבקרים אותי כאן. טוב לי כאן.

עידן בא לבקר כמה פעמים באילת, אלון דאג לעדכן אותי בכל אחת מהפעמים מראש, רק כדי להימנע מאי נעימויות. באותם ימים שידעתי שהוא שוהה כאן, לא יצאתי מהדירה הקטנה שאני ומיתר שוכרות. לא רציתי להיתקל בו אפילו בצחוק. המילים שלו עוד מהדהדות בראשי מהפרידה שלנו אחרי הלילה שבילינו יחד לפני שעזבתי - 'אם את עוזבת עכשיו, את באמת צריכה לשכוח ממני. אני לא אחכה לך שירה, תיקחי את זה בחשבון'. ידעתי שהוא שבור מזה שלא השתכנעתי להישאר איתו. אבל זה היה הדבר הנכון לעשות. חוץ מזה שהוא לא היה צריך לחכות לרגע שאעזוב כדי לשכנע אותי להישאר איתו. חיכיתי שייפרד ממני באותו בוקר, חיכיתי לראות את עיניו הצלולות איתן מתעורר בכל בוקר, מביטות בי באהבה ענקית. אבל הוא רק התהפך אל הצד השני של המיטה ואמר בקול זר וקר 'בהצלחה שירה'. אני לא רוצה להיתקל בו כדי שלא יהרוס את כל מה שבניתי סביבי, וסביב הלב שלי!