אהבה קצרה

פרק מס׳ 50

אני לא חושבת שאני יכולה לתאר במילים את האושר שמציף אותי, את ההרגשה של הלב השלם שלי אחרי שהיה מפורק במשך כל כך הרבה זמן. אני מפחדת, אבל רוצה להאמין שנצליח. אני מוכנה לעזוב את הכל בשבילו, ולחזור הביתה. עידן שלי, ואני מוכנה סוף סוף לחזור הביתה!

"איך? איך הוא הצליח ואני לא?" אלון שואל בהלם. "אלון, בשבילך הייתי מוכנה לחצות את כל העולם ברגל, יחפה בלי נעליים.." אני צוחקת. "בשביל לחזור הביתה הייתי צריכה משהו אחר, במקרה הזה את עידן" אני מוסיפה כשאני נרגעת מהצחוק. "אני שמח בשבילכם. באמת" כ"כ מרגיע אותי וטוב לי לשמוע את אלון אומר את זה. הייתי צריכה לשמוע את זה ממנו. "תודה אלוני, אני יודעת שזה מרגיש כאילו אנחנו נכנסים לעוד סרט. אבל אני מצידי אעשה את הכל כדי שזה יצליח" אני מעשנת במרפסת ובוהה בעידן צוחק עם מיתר בסלון. אני אוהבת את החיוך שלו. "הוא אוהב אותך, יותר מדיי אוהב אותך. אל תעשי שטויות ותהרסי את זה. בו אני כבר אטפל" אני מתרגשת. מעבר לזה שאני מתרגשת מזה שאני ועידן ביחד, אני שמחה שאהיה קרובה לאלון שוב. "אלון, אני אוהבת אותך. ואני מתה לראות את הפרצוף המכוער שלך מדי יום" אני אומרת ומרגישה את הדפיקות לב המהירות. "אני אוהב אותך יותר. ואני שנה וחצי מחכה לראות את הפרצוף המכוער שלך כל יום" הוא מחזיר לי ואני מחייכת. "מתי זה קורה?" הוא שואל. "אני מאמינה שעד סוף החודש" אני לא מעכלת את זה שאני עוזבת את אילת, העיר שאימצה אותי אלייה באהבה, וחוזרת הביתה. אני עוזבת את מיתר, את החברים שהכרתי כאן וחוזרת לעידן, לאלון לבנות האהובות שלי ולמתן. אני ואלון מדברים עוד דקה או שתיים ואז מנתקים. אני מסיימת לעשן ונכנסת לשבת עם מיתר ועידן.

את ארוחת השישי העברנו אני, עידן ומיתר ביחד. הוא הצליח להקסים אותה, וכל מה שסיפרתי לה עליו במשך כל כך הרבה זמן נעלם כלא היה. "נו אז נצא היום לאנשהו אילתיות?" עידן שואל בחיוך, אני ומיתר באופן אוטומטי מעבירות בינינו מבטים והוא מרים גבה. אני משתעלת קלות ולוגמת מהכוס מים שמיתר מזגה לי. "בטח" אני ממלמלת. הוא מביט בי במבט חשדן ואז מחבק אותי אליו ונושק לשיערי. לאחר מכן הוא יוצא אל המרפסת לעשות כמה טלפונים ואני ומיתר נעמדות במטבח. "לאן אני יכולה להוציא אותו היום בלילה?" אני שואלת בלחץ. בכל מקום יש "חברים" נורא טובים שלנו, שעם חלקם הגדול היה לי משהו. הוא לא כ"כ יאהב את המשהו הזה. אני אוהבת כשהוא מקנא לי, אבל לא במקרים כאלה. אחרי התלבטות ארוכה, הגענו להחלטה. נצא למועדון האהוב עלינו ומקסימום אני ועידן נפרוש הביתה מוקדם מהרגיל.

אני מחליפה לשמלה שחורה קצרה וצמודה, בעלת מחשוף עמוק. מתאפרת קצת יותר מהרגיל ומושכת על שפתיי אודם מאט אדום. השיער שלי מפוזר ואני אוהבת את איך שהתסדר היום. אני נועלת סנדלי עקב אדומים ולפני שאני מוכנה לצאת מהחדר, עידן עומד בפתח, לבוש ליציאה ובולע אותי לאט לאט במבטו. "כבר שכחתי איך זה להשתגע ממך ומהבגדים שלך" הוא אומר בטון רציני אבל מחייך חיוך קטן. אני מתקרבת אליו והוא מעביר את עיניו עליי - מלמעלה כל הדרך למטה ונושך את שפתיו בהתגרות. "בואי לפה" הוא מושך אותי מהמותניים ומצמיד את שפתיו לצווארי. הוא ממשיך מטה לכיוון המחשוף ואני כמעט מאבדת שיווי משקל ונופלת. "תעשו את מה שאתם לא עושים אחר כך, יוצאים" מיתר עוברת על יד החדר במבט משועשע. עידן מצמיד את מצחו על החזה שלי בייאוש ואז מגניב לי נשיקה קטנה ועדינה על השפתיים. אני צוחקת עליו כשרואה שאריות אודם על שפתיו והוא הולך בעצבנות אל המקלחת להוריד אותם. "הוא מאוהב לך בצורה" מיתר ממלמלת לי כשאנחנו נשארות לבד, אנחנו מחייכות אחת אל השנייה את החיוך הידוע שלנו. אני מאושרת והיא מאושרת בחלקי.