חוב מלוכלך

פרק 1

טריגרים:
- אלימות❤️‍🩹
- סצנות סקס❤️‍🔥
- הסכמה מפוקפקת🖤

בפרקים לא תהיה אזהרה לפני סצנות קשות, כי זה הורס ועושה ספויילר. בספר הזה אני לא עוזרת בפרטי לגבי פרקים שאתן צריכות לדלג עליהם, כי אי אפשר לדלג על כלום מבלי לפספס פיסת מידע.
מקווה שתאהבו את הספר הזה ותכתבו לי את דעתכן בסוף הפרק❤️

****

"בוקר אור! הגיע הזמן להתעורר, ילדונת."
קולה הצוהל של קליאו גורם לי להתהפך על בטני ולהיקבר עמוק בתוך השמיכה. "לא כל יום את חוגגת יום הולדת שמונה עשרה, התעוררי!" במהרה, קליאו מושכת את השמיכה ומפילה אותה לרצפה.
אני שונאת לקום בבוקר.
לרוב אני בחורה מנומסת שעושה את מה שאומרים לה, אך כשאני עם קליאו אני יכולה להיות אחרת, קצת יותר חופשיה.
"עוד חמש דקות..." אני ממלמלת בקול ישנוני וצרוד, מקפלת את רגליי לחזי ומנסה להחביא את ראשי מתחת לכרית הענקית כדי לא לשמוע את קליאו שוב.
לאן החלום על גלידת ענק וסוסי פוני נעלם?
בוקר תמיד קובע איך היום שלי יראה, ואם הבוקר לא עובר חלק – אני אהיה עצבנית ומתוחה.
לפתע אני מרגישה את ידיה הקרירות של קליאו מדגדגות אותי בבטני, סוג הבד של הכותונת הוורודה שלי מעצימה את הגירוי של אצבעותיה המרושעות.
"אההה!! תעצרי!" אני צורחת, חיוך ענק מתפשט על פניי ואני מנסה לחמוק בכל כוחי. אני זוחלת ברעידות לצד השני ונופלת על שטיח הצמר הלבן שליד מיטתי. "אוף! לא מתנהגים ככה!" אני נוהמת.
"אויש, קדימה-קדימה, ישר למקלחת." מורה קליאו ומניחה יד על מותנה.
אני נושפת על שיערי השחור כדי שיסתלק מפניי הנפוחות. "את מכשפה רעה, קליאו." אני נעמדת על רגליי ומסתובבת אל מקלחת.
"יש לך תחת יפה," ממלמלת קליאו מאחורי.
אני עוברת ליד המראה ומבחינה שהכותונת שלי עלתה יותר מידי, ועכשיו היא חושפת חצי מפלחי הישבן שלי ומהחוטיני הוורוד.
"סוטה," אני ממלמלת ומפהקת. כל התלתלים שלי פרועים, כמעט כאילו חטפתי מכת חשמל. "צריך לסדר את ה..." אני עושה תנועה סיבובית מעל ראשי, "זה."
קליאו נשענת על המקוף ומצרה את עיניה, "את בטוחה? הנסיך בטוח ישמח לראות אותך ככה. פרועה וסקסית, ישר מהמיטה." קורצת.
אני פוערת עליה את עיניי. "אל תזכירי לי אותו, הוא חרא מהלך." אני ממלמלת ומביטה בה בכעס דרך המראה.
היא נעמדת מאחוריי כשאני פושטת את הכותונת. "אל תתני לי את המבט הרוגז שלך, את חייבת לבצע את מטלותייך כנסיכה."
גם זה בולשיט, אבל כשאת הנסיכה שעתידה לשלוט בכס המלכות, את חייבת לשאת על גבך את הנטל הזה. חוב שצרוב בבשרי לנצח. אני כלואה בתוך מוסכמות חברתיות של החברה, וכך יהיה לנצח.
הכל נשמע לי בולשיט בבוקר, בסדר? אני לא רוצה להיות נסיכה של אף אחד.
"בואי נקלח אותך, ובתשע כבר תהיי נסיכה מנומסת, מריחה טוב, ומספיק יפה כדי לפגוש את הנסיך שלה במשתה." היא מוסיפה כדי לעצבן אותי.
"אני לא רוצה אותו!" אני מסננת ומכניסה רגל אחר רגל לתוך האמבט החם שמעלה אדים ומריח נהדר.
"מה? למה את לא רוצה אותו? השם שלו זה פאקינג דיאבלו-" צווחת בלחישה.
אני פוערת עליה עיניים ומשעינה את ראשי לאחור, "אומיגאד, קליאו הרגע קיללה? מולי?"
"אל תלשיני עליי, אבא שלך יפטר אותי בסוף, והכל יהיה באשמתך."
"מה שתגידי." אני חורצת לה לשון.
החיים שלי תמיד לוו בתחושת בדידות, אבל חברתי ג'וד ואימא שלה, קליאו, גרמו לי להרגיש כאילו יש לי משפחה, משפחה נקייה מחובות לאחרים. איתן אני לא צריכה לשים מסכה, לחייך עד ששרירי פניי כואבים ולדבר בנימוס.
ההורים שלי עמוסים מידי בשבילי, ולא מספיק מעוניינים בקשר איתי. אימא שלי היא אישה טובה, מדהימה – אבל היא עמוסה במטלות של המלוכה.
'כשתגדלי תביני כמה מלכה מתגעגעת לילדים שלה. בסופו של יום, הילדים שלה הם כלי שחמט של הממלכה ואין זמן למחוות אהבה.' אמרה לי אימא פעם, בגיל שש עשרה.
"את חושבת שהוא ימשך אליי?" אני שואלת בשקט את קליאו.
היא חופפת את שיערי ברכות, מעסה את הקרקפת ועוברת לכתפיי התפוסות.
"הוא ישתגע עלייך, Angelico!" אומרת בחום, "את מדהימה, שנונה, מצחיקה, והכי חכמה שיש."
אני נאנחת, "אף אחד לא אוהב דברים שכופים עליו לקחת." אני ממלמלת.
קליאו מהנהנת, תופסת את סנטרי ומצליבה את מבטינו, "הוא יתאהב לך בחרא וינשק את כפות רגלייך. איפה הביטחון העצמי שלך?!" צועקת עליי.
"איפה הנימוסים שלך?" אני נדהמת.
"הנימוסים יכולים לקפוץ לי כשמדובר בך, את יודעת את זה. קדימה, בואי נצא מהמקלחת ונפגיש אותך עם החתיך לוהט הזה."
אחרי שקליאו מרחה קרם שיער שומני על שיערי וסדרה כל תלתל בקפידה, היא עשתה לי תסרוקת ואספה חצי שיער לקוקו. עכשיו היא מותחת בכוח את המחוך מאחורי גבי.
"את חונקת אותי..." אני ממלמלת בקושי.
"מה אני אעשה, נראה לי שהציצים שלך גדולים מידי-"
אני מעקמת את אפי, "זו דרך מוזרה להחמיא לי, אבל אסלח לך. אני יודעת שהשדיים שלי מדהימים." מלמלתי.
דלת חדרי נפתחת בתנופה. "שלום, גבירותיי המלכותיות! הנסיך המקולל הגיע לארמון ואיתו גם טבעת אירוסייך." ג'וד נכנסת בקול מלא שמחה מזויפת וקדה בפניי קידה מוגזמת. היא לובשת שמלה חומה שמתאימה לשערה החום בהיר. עיניה החומות מביטות ישר בי, כאילו תפסה לה טרף לזלול.
"תטילי עליו קללה, ג'וד. יש לך אישור." אני מצחקקת.
"תשתקי," פוקדת קליאו, "תכניסי את הבטן חזק."
אני מנסה לעשות כדבריה והיא סוף-סוף מצליחה להדק את המחוך ולהרפות מגופי.
טוב לא הייתי קוראת לזה להרפות ממני כי היא רק עזבה את גופי, אבל נעלה אותי בתוך הדבר הזה.
"איזו קללה... פחחח... הוא כל-כך חד ששום דבר לא מצליח לפגוע בו."
קליאו מרימה גבה, "ניסית לפגוע בנסיך?"
ג'וד מרימה ידיים כחפה מפשע ואני מניחה יד על פי, מצחקקת כל-כך שהבטן כואבת. "אולי... כאילו, נתתי לאריק קריצה ומבט סוטה כדי שידחוף אותו במדרגות. אריק הקשיב לי..."
"אלוהים אדירים, ג'וד, אם הנסיך נפצע בגללך, יעיפו אותנו לכל הרוחות!" קליאו מניחה את ידיה על הלחיים בבהלה ומתקדמת אל הדלת במהרה.
"וואו, רגע, עצרי קליאו," אני קוראת, "הכל טוב, הנסיך לא נפגע." אני אומרת.
חבל שהוא לא נפגע.
בכל יום מאז יום הולדתי השש עשרה אני מצפה לזה. אני יודעת שזה לא בסדר לחכות שחייל בכיר יפצע, שלא לדבר על נסיך שמוביל כמעט כל פעילות קריטית, אבל בכל זאת. הרגשתי נבגדת, מקופחת, ולכן התפללתי לישו שישרוף אותו בגהנום.
ג'וד ואני מחליפות מבטים ואני נרגעת די מהר.
קליאו נושפת ומניחה יד על המשקוף של הדלת. "בלי שטויות, כן?"
"כמובן." אנחנו משיבות יחד. ברור שלא.