קול נקישה על כוס זהב נשמע באולם, בזמן שאני כלואה בזרועותיו של דיאבלו.
"הקשיבו, הקשיבו!" קולה של אימי גורם לי להביט לאחור, ולפעור את עיניי. היא עומדת שם לבושה בשמלה לבנה ויפהפייה. שערה הבלונדיני אסוף לקוקו ארוך שמגיע לישבנה ועיניה הכחולות עוברות על כולם, מראות את הטוב לב שלה. היא קורנת, סמוקה ומאושרת. תמיד ידעתי שהוריי מאוהבים, אבל לא זכיתי לראות את זה מקרוב. הם תמיד כל-כך עסוקים, ולא מתייחסים אליי כלל.
כל הזוגות מסתובבים אל המלכה פלורה וקדים במחוות כבוד. אני יוצאת מחיבוקו החונק של ארוסי ונעמדת לצידו, כשזרועו עוטפת את מותני בנקודה נמוכה ומצמררת. בא לי לסלק אותו ממני. המגע שלו כמו איום, כמו לחישה שקטה של המוות. כל נגיעה גורמת לי לרצות לברוח ליערות החשוכים.
הלוואי שאוכל לברוח מהשד שלי.
"היום הילדה המהממת שלי חוגגת יום הולדת שמונה עשרה ומתארסת לנסיך החזק שכולנו שמענו עליו ועל כישרונותיו בשדה הקרב. היום זה רשמי – הברית נכרתה, ובשבוע הבא הם יהיו נשואים. אתם יכולים להיות רגועים, אתם תחת אחריות משפחת המלוכה, ואנחנו נקיז דם עבורכם. שיהיה לנו רק מזל טוב, ושפע של עושר בשנים הבאות." מרימה את כוסה מעלה, וכולם אחריה.
"לחיי העושר!!" צועקים.
אימא שותה מהכוס ומניחה אותה על השולחן ליד. לאחר מכן היא צועדת לכיוונינו וכולם חוזרים לחגיגות.
יש זוגות שמתמזמזים על הקירות, נשים שישבות על ברכיו של גבר אחד, גברים שרבים מכות בניסיון לשעשע אחרים, ויש אותנו – הזוג המלכותי שמשקיף על הכל.
אימא מחייכת אל דיאבלו. "חיכיתי לפגוש אותך שוב."
דיאבלו נושק לכף ידה, "גם אני, כבוד גדול להתחתן עם הבת שלך."
כן, בטח, חתיכת מניאק מזויין.
אני כמעט מגלגלת עיניים, אך מרסנת את עצמי בזמן. "אתם חושבים שיש מים במקום הזה? לא אמרתי למשרתים ואני צמאה." אני אומרת, מסתירה בתוכי את כל הזעף תחת אותו חיוך מקסים.
"כן, אמור להיות בהמשך. אני אביא לך." אומרת אימי בחיוך, כף ידה עוברת על זרועי במחווה קצרה לפני שהיא מתקדמת לאחד השולחנות.
"אם תנסה להעניש אותי באלימות, אני אלשין עלייך." אני לוחשת לדיאבלו כשעיניי עוקבות אחריי אימי וידיי משולבות על בטני. לוקח לי המון אומץ כדי לדבר. "אספר על הג'ינג'ית, אגיד שהכתה ואנסת אותה. תושביי יאמינו לי."
הוא רוכן לאוזני מאחור ומעביר את אגודלו על מרפקי. "הם בהחלט יאמינו. אבל זה יהיה שווה את זה? הם לא יסמכו עליי יותר, וגם לא עלייך... נאבד את האמון שלהם בנו ולא נצליח לשקם את הממלכה. זה יהיה צעד אנוכי מצדך."
בא לי לצרוח מתסכול.
"אני אעשה את זה בכל זאת." אני נוהמת. אני לא אעשה את זה, אני אתן את כל כולי לתושביי, וזה ברור גם לו. אני לא אנוכית כמוהו, אבל כן פחדנית. מעולם לא הכו אותי, לא דיברו אליי בגסות כמו שהוא מעז לדבר אליי. אני הנסיכה, לא חוויתי סיטואציה כזו לא נעימה אף פעם.
"אני מצפה לזה, יקירה." נושק לצווארי בעדינות, ומתרחק.
שיערי סומר ואני מתכווצת, אך לפתע קול של נפילה וצעקה חזקה גורם לי להרים את ראשי ולפעור עיניים. ליבי מחסיר פעימה כשאני מבחינה באימי מוטחת על הרצפה, מים נשפכו על הרצפה עם שאריות של זכוכיות מנופצות וקטנות.
"אימא!" אני צורחת ורצה קדימה.
דיאבלו רץ מהר יותר ממני, מגיע אליה ומרים אותה בזרועותיו. "תקראו לרופא, עכשיו!" שואג.
ליבי מאיץ פעימותיו ואני מרימה את ידיי אל פי, רצה אחרי דיאבלו בכל כוחי. אנחנו יוצאים מהאולם ומתקדמים במרץ אל המרפאה בקומה למטה. "דיאבלו!" אני צועקת כדי לנסות להשיג אותו.
"אין זמן, חכי פה."
אין מצב.
אני ממשיכה לרוץ וכשהוא מבחין בי מתנשפת במאמץ כזה יחד עם השמלה הכבדה, הוא מושיט את ידו ותופס את שתי כפות ידיי בזריזות. "רוצי מהר, היא כנראה הורעלה!"
כל קולות הבהלה של התושבים שרצים אחרינו נעלמים תחת פעימות ליבי החזקות ושרירי המכווצים. אני מרגישה כאילו אני עפה באוויר כשהוא עוזר לי, מרים אותי כמה מדרגות יחד עם אימי ואז פשוט מתנגש בי באמצע כדי שאעלה על גבו.
המדרגות כה מתישות, ארוכות ולא נגמרות.
אני כרוכה סביב גבו החזק והשרירי, בוכה ומתפללת לאלוהים שיעזור לאימי.
בסוף אנחנו נכנסים למרפאה בבת אחת, הדלת מתנגשת בקיר ודיאבלו מתנשף במאמץ.
אני יורדת ממנו במהירות וצועקת, "אנחנו צריכים עזרה, בבקשה!"
המרפאים הכי טובים בממלכה מתקדמים אלינו ומרימים את המלכה.
"אני חושד בהרעלה. תשיגו את הכוס שהיא שתתה ממנה." דיאבלו פוקד על כמה חיילים. הם מהנהנים ורצים למעלה.
דיאבלו פונה אליי, שיערו החום-שוקולד פרוע ולחיו סמוקות. "בואי, שבי." מושך כיסא.
אני מתיישבת ולופתת את זרועו שתומכת בי בכוח. "מי הרעיל אותה? למה?" הזעזוע נוטף מקולי.
"אני לא יודע עדיין. אל תדאגי, אנחנו נמצא את האחראים ונעמיד אותם לדין." מתיישב ולוקח את ידי, אגודלו מוצאת נקודה בין האצבע לאגודל והוא מעסה בתנועות סיבוביות.
אני נושמת עמוק ומניחה את ראשי על הקיר הקריר. "מה אתה עושה?"
הוא לא מביט בי, אלא בחדר של אימי. "זה מפחית לחצים," לוחץ על עורי בעדינות.
נשימותיי נרגעות ואני מרשה לעצמי להרפות את השרירים לידו, בפעם הראשונה.
"תודה, דיאבלו." אני סוגרת את אצבעותיי על כף ידו הגדולה, לוחצת בעדינות ומעבירה את ידי השנייה על גבו כדי להרגיע את שריריו המתוחים.
בפחד גדול לחיים של המלכה, אני נרדמת על כתפו ונושמת בקצב איטי ונינוח.
YOU ARE READING
חוב מלוכלך
Romanceארוטיקה אפלה, BDSM, גבר אלפא, פנטזיה רומנטית, מיריבים לאוהבים, נישואי נוחות. ״המגע שלו כמו איום, כמו לחישה שקטה של המוות. כל נגיעה גורמת לי לרצות לברוח ליערות החשוכים. הלוואי שאוכל לברוח מהשד שלי.״ נולדתי עם חוב על הכתפיים - כס המלוכה של משפחת טרסד...
