איבוד חושים הוא תיאור קל למה שאני מרגישה כרגע. אני מבינה שאני מסוממת בעודי מנסה להניע את אצבעותיי ולא מצליחה.
אני פוקחת עין ובוחנת את החדר. אני במרפאה, שמעוצבת בסגנון עתיק ויפה. הקירות עשויים לבנות חומות, ציוד הרופא מונח על מגש עץ על הצרפה ליד מיטתי, וציורים של אבי וסבי משורטטים על הדלת. החולשה תוקפת את הגוף שלי, השרירים שלי מתחילים לכאוב כשאני מרימה יד לפניי וממששת את התחבושות בעדינות.
העין השמאלית שלי חבושה, כולל הראש. שיערי מאוד פרוע ומלוכלך, ואני לבושה בשמלתי המוכתמת בדם. כשאני סורקת את החדר שוב, אני מבחינה בדיאבלו יושב על הכורסא השחורה. הוא לבוש בחליפה שחורה עם מעיל חום שעשוי מפרוות שועל. עיניו עצומות והבעה לא רגוע על פניו. גופו ישוב כאילו הוא בכוננות, עומד להתעורר בכל שנייה.
אני לא מצליחה להרגיש את עיני השמאלית לא משנה מה, ונתקפת רצון עז לקום ולהסתכל על עצמי במראה.
אני קמה באיטיות, משתלת לא להיאנח למרות הכאבים בשרירי. תחילה, אני נשענת על מוטות המיטה כדי לעמוד. רגליי לא יציבות. אני גוררת את עצמי לשירותים, נכנסת וסוגרת לאט את הדלת.
אני מניחה את שתי ידיי על הכיור הלבן והנקי, בולעת את רוקי ופולטת אנקת כאב. כל הפנים שלי שורפות פתאום. הראש שלי מסתחרר והרגליים שלי נושרות.
אני נזכרת במה שקרה לאט.
היציאה מהאולם, השיחה עם ג'וד, תקיפה.
הכל מעורפל מידי בשביל שאזכור לגמרי, אין לי מושג מאיפה צצה הסכנה ומה קרה. חשבתי שאמות שם לרגע.
לפי התחבושת שעוטפת את כל פרצופי, הדם שמרוח על צווארי וההלם שאני מרגישה על שרירי, היה הרבה יותר מתקיפה קלה.
יש השלכות לדבר כזה.
ליבי פועם מהר יותר.
מיד אני מתחילה להסיר את התחבושות, הפאניקה שוטפת את דמי. בד אחרי בד, וידיי מתלכלכות בדם יבש. כשכל התחבושת נופלת ארצה, אני בוהה בעצמי.
"לא," לחישתי קרירה, "לא, זה לא... לא!"
אני צורחת וחובטת במראה באגרופי.
העין שלי סגורה לחלוטין, ואין ביכולתי לפקוח אותה. האזור שהיה חבוש נקי לגמרי וחיוור, אך מלא בשריטות, אדמומיות, וקצת סגול באיזור האף. "לא!!" אני בוכה וצורחת את כאבי.
ליבי מתנפץ לרסיסים של זעם ונקמה.
לפתע גוף עוצמתי וחם אוחז בי.
"טיאנה!" דיאבלו צועק בניסיון לגבור על הצרחות שלי. פניו מביטות בי מהמראה המנופצת במבט רציני מאוד ולחוץ. "תנשמי, תנשמי את בסדר." כפות ידיו נועלות את זרועותיי לחזי בחיבוק חזק, והוא מנענע אותי מצד לצד כשנשען על הקיר מאחור.
הפנים שלי במראה גורמות לי לרצות לשבור הכל.
אני הרוסה לגמרי.
"ה-העין שלי! "אני מנערת את ראשי מצד לצד, "א-ני לא רואה!!" הצרחה חזקה כל-כך, שגרוני שורף. אין דבר שלא כואב. אין שום דבר שיכול להציל אותי, אף רופא לא יצליח לתקן את הנזק שאני רואה עכשיו.
"את רואה!" כף ידו ננעלת על לסתי והוא מרים את ראשי אל המראה המנופצת לרסיסים. אני מביטה בדמותי המרוסקת, בדם ובדמעות. הסערה הזו כל-כך מוחשית, כמו הוריקן ששאב את ליבי ולקח אותו הרחק ממני.
"אני הרוסה!" אני זועמת ומכה, משתוללת בידיו.
הוא מרתק אותי חזק. "את לא הרוסה, אל תגידי שטויות. את הדבר הכי מושלם בעולם המזויין הזה." שפתיו מתחככות באוזני. "זה לא סוף העולם, טיאנה."
אני מתנשמת, חזי רוטט ורגליי קורסות קדימה.
זה כן סוף העולם. אני רוצה לענות.
אתה לא מבין.
הלב שלי נעקר מהחזה, החור שבי עמוק. איך אראה את פניי לעם שלי? הם יתביישו בי.
איבוד ההכרה בזרועותיו של בעלי הוא אך ורק ברכה כרגע.
YOU ARE READING
חוב מלוכלך
Romanceארוטיקה אפלה, BDSM, גבר אלפא, פנטזיה רומנטית, מיריבים לאוהבים, נישואי נוחות. ״המגע שלו כמו איום, כמו לחישה שקטה של המוות. כל נגיעה גורמת לי לרצות לברוח ליערות החשוכים. הלוואי שאוכל לברוח מהשד שלי.״ נולדתי עם חוב על הכתפיים - כס המלוכה של משפחת טרסד...
