חוב מלוכלך

פרק 20

דיאבלו:

אני עוקב אחריה בעיניים של טורף, צופה בה ובקליאו מסדרות שוב את התלתלים שלה ואת השמלה שלה רגע לפני שאנחנו נכנסים יד ביד למסיבה.
שתי הנשים החליפו מבטים לפחות עשר דקות, חלקם דואגים ואחרים יותר רומזים ומחייכים.
המסיבה רגועה, עוד לא התחילו להשתולל.
בתור נער מאוד אהבתי את המקום הזה. תמיד הייתי מתפרע לגמרי, שוכב עם נשים בכל פינה ומשתכר. עכשיו דאגתי שתהיה פה השגחה עקבית על בני הנוער, כדי שלא יעשו שטויות. השתייה מוגבלת בזכותי (או בגללי, איך שתרצו לחשוב על זה) ורוב בני הנוער כבר לא מאבדים את המוח כאן. הם משוחחים, צוחקים, רודפים אחד אחרי השני בחוץ ומתנהגים לפי הכללים. השלטון שלי הולך בצורה נהדרת ואני עובד בכל יום על אסטרטגיות חדשות מול הממלכה הכחולה. אני רוצה מלחמה.
"הוד מלכותך, נוכל לשוחח?" הבן של אחד מהיועצים שלי פונה אליי. שיערו שחור כפחם, עיניו חומות והטוקסידו שלו קצת גדול עליו.
אני מחכה שטיאנה תחזור לזרועותיי, סורק את המקום בחיפושיה רגע לפני שמשיב לו. "אולי אחר כך, כשאסיים ללחוץ ידיים לכל האנשים פה." אני מחייך אליו.
הוא מחניק צחוק, ומהנהן, "כמובן."
טיאנה מגיעה אליי ויחד אנחנו עוברים מאיש לאיש.
הערב עובר, המוזיקה נעימה לאוזנינו. אנחנו רוקדים במרכז החדר, ידי עוטפת את גבה התחתון, כפות ידינו הימניות שלובות ליד ראשנו ואני מסובב אותה יחד איתי.
ראשה נח על חזי, ועיניה סורקות את המשתתפים הערב. כולנו עוטים מסכות וקצת קשה לזהות.
"אני אוהבת את הערב הזה, יש בו משהו מיוחד."
"השתתפת פעם במסיבה כזו?" אני שואל ומסובב אותה אל מחוץ לזרועותיי. היא חוזרת אליי עם חיוך שובב, "אף פעם, אבל התגנבתי עם אבא כל הזמן."
"אני תמיד הייתי חייב להיות חלק, אימא לא וויתרה לי." אני מחווה בראשי לכיוון אימי שעומדת ליד אחד השולחנות הגבוהים. היא לא הודיעה שהיא מגיעה מהכפר שבו קניתי לה בית ליד האגם כדי שתחיה בשלווה לאחר מות המשפחה שלי.
אבא שלי היה מלך ושלט על הממלכה האפורה. ידעתי תמיד למה היינו הצד האפור. אבא פחד להיכנס למלחמה ושמר עלינו בתוך בועה. כתוצאה מכך, האוכל נגמר, המים אזלו ונשארנו בלי כלום. לא אשכח את מה שהממלכה הכחולה עשו למשפחה שלי. הם רצחו את אבי, לקחו ממני את אחי הצעיר, ויחד עם זה את התמימות שלי.
טיאנה מעבירה את ראשה לאימי במהירות ולחץ קל נגלה עליה. אני מרגיש את זה בשריריה המתהדקים, רואה את זה בגבותיה ועיניה הכחולות.
היא משעשעת לפעמים.
"אימא שלי מאוד נחמדה, אל תלחצי." אני לוחש לאוזנה, "את צריכה לפחד ממני יותר."
היא בולעת את רוקה ומחזירה לי מבט שמלא הבנה, "אני באמת מפחדת."
יופי, אני חושב, תפחדי ותברחי. אני לא ג'נטלמן או גבר עדין כמו שהיא רוצה שאהיה. לא אוכל לתת לה את זה לעולם.
"הוד מלכותך," הנער הצעיר שפנה אליי לפני כן מגיע שוב, "מתנצל אם אני מפריע, אני ממש צריך לדבר איתך."
אני פונה אליו ומהנהן. "טיאנה, לכי להכיר קצת את אימא שלי. נדמה לי שהיא רוצה אותך לעצמה." לפי המבטים הרומזים שאימי שולחת לי, היא בהחלט רוצה.
אני מתקדם עם בנו של היועץ שלי לכיוון היציאה ונשען על הקיר, מוציא סיגר מהכיס ומצית. "רוצה אחד?" אני מציע.
"לא, תודה. עישון פחות מושך אותי." נשען על הקיר מולי.
"טוב ויפה. על מה רצית לדבר?"
"השמירה היום נמוכה מהרגיל, וזה הדאיג אותי. בתור בנו של היועץ אני רוצה..." הוא נושך את שפתו.
אני נושף מפי את העשן ומחייך חיוך זדוני, "להוכיח לי שאתה ערני מספיק כדי להיות היועץ הבא." אני קובע.
"כן. אני חושב שצריך להרים את השמירה כי משפחת המלוכה כאן."
"אתה צודק. אני אדאג לזה. עכשיו, למה אתה רוצה להיות יועץ?" אני שואל בעניין. הוא יכול להיות לוחם וזה יהיה משתלם לי יותר. "אני אהיה כן איתך, לא תכננתי לתת לך את מקום אביך, רציתי אותך בחזית לקראת המלחמה שאני מתכנן. מלחמה גדולה."
הוא ממצמץ בהלם כמה פעמים, "ב-בחזית?!" עיניו נפערות כמו ילד קטן ונלהב.
אני מחייך וחושף שיניים. "מה קרה, שינית את דעתך?"
הוא מגרד את מצחו במבוכה קלה ומשלב ידיים על החזה. "אני לא..." בולע רוק, "אני לא לוחם טוב. זה נשמע מלהיב להיות אחד מהלוחמים בחזית אבל אני רק אפריע לך. לא משנה כמה התאמנתי עם אבא וניסיתי ללמוד הכל היה כישלון." נושף באכזבה. "אני טוב בלהבחין בדברים ויכול לעזור לך מאוד. אני חכם, הציונים שלי בלימודים לא יורדים מתשעים. תחשוב לתת לי הזדמנות?"
אני מהנהן בראש כבד, ״אחשוב על זה אך אני מקווה שאינך רואה בי כמטומטם, ילד.״
הוא פוער את עיניו, ״מה פתאום?! אתה מלכי, החכם שבחכמים, אפילו יותר מהזקנים!״
אני מגחך, ״לא נפריז ביהירות... למה אתה דואג למלוכה במידה רבה כזו?״
זה כן טבעי שידאגו לנו, אך בחיים לא פנו אליי או לאבי בעבר עם אימרות כאלו.
הוא מכחכח בגרונו ומאדים מעט, ״אני חושב שמומלץ שאספר לך אחר כך, אתה... עלול לכעוס.״
״אני?״ אני מחייך ומעשן, ״לא נוטה לכעוס בכלל, אתה מעליל עליי.״
הוא מניד בראשו, ״אתה תכעס מאוד, בעצם.״
״מה העניין, ילד? מה יש לך לספר לי?״ אני מרצין ומכבה את הסיגר על הקיר.
״אספר לך אחרי המסיבה,״ מתעקש.
אני נאנח, ״עד כדי כך, הא? בסדר. תפגוש אותי כאן בחוץ עוד שעה.״ אני מושיט לו יד ללחיצה וצועד לכיוון טיאנה ואימי.
״אימא,״ אני מגיע עם מבט רציני, ״מה את עושה כאן?״
טיאנה שעומדת לידה מעבירה משקל מרגל לרגל ומשפילה את ראשה.
״איזו מין שאלה זו, מלכי?״ אימי זוקפת את פניה אליי.
אני מצמצם את עיניי וכמעט מגלגל עיניים, ״את כועסת, אימא? פספסתי משהו חשוב?״
היא מפנה את ראשה לצד השני, ״ולא כלום. רק כמה שיחות איתי בחודשים האחרונים.״
אני מגחך, ״את מסננת את המכתבים שלי.״ כף ידי מונחת על גבה התחתון ואני מחבק את אימי בנימוס אך עם עוצמה. ״התגעגעתי אלייך מאוד. אל תהיי עקשנית הערב כשסוף סוף אנחנו מתראים שוב.״
״אישתך מרשימה אותי מאוד, שתדע.״ היא נשענת לחיבורי ומניחה את ראשה על זרועי, כמעט על הכתף.
אימא שלי נמוכה מאוד, רק 1.48. שערה חלק וקצר בצבע חום ומגיע לכתפיים. אימי חובבת שמלות מגונדרות בצבעים בולטים. בהתאם, היום היא לובשת לבן כמו כלה, שמאוד בולט בקהל של אנשים שגיוונו ולבשו בגדים בצבעים כהים כמו צבעי יין.
״כן? ידעתי שהיא תקסים אותך.״
טיאנה מסמיקה ואומרת, ״שמחתי להכיר אותך ולשוחח, אלך אני חושבת שכדאי שאלך לדבר עם שאר הנשים באולם.״
״כמובן יקירתי, לכי למלא את תפקידך.״ אימי לוחצת את ידה וטיאנה בורחת.
אני זורק את גבה ואת הישבן שלה לכמה רגעים יותר מידי, ולפתע אימי סוטרת לי קלות על הלחי, כאילו נוזפת בילד קטן.
״הייתי בטוחה שהיא עדינה מידי בשבילך, אבל אתה לגמרי מאוהב.״ היא מחייכת. ליבי מתמלא כשאני רואה כמה היא מאושרת. בזכות כל מה שנתתי לה, בעיקר השקט והשלווה רחוק ממטלותיה כמלכה, שיפרו את מצבה. היא נראית צעירה יותר.
אני שם לב לשעה.
חצות.
״כדאי שתלכי לבית,״ אני קד קלות ונושק לכף ידה הרכה. ״האירוע עומד להחמיר ככל שהזמן יעבור.״
היא מנידה בראשה, ״התבודדתי די והותר, אשלים פערים עם הבנות ועם אישתך ואלך בעוד שעה.״
אני נאנח, מסתובב ויוצא לדבר עם הבחור שמחכה לי.
״רוצה סגריה?״ הוא שעון על העץ ושואף מהסיגריה שלו. עשן נפלט מפיו.
״לא. תגיד לי מה קרה כדי שאחזור פנימה מהר.״
״שמעתי שיחה בין אריק למשרתת נוספת. הם עשו יותר מרק לדבר. היא אמרה לו על הכספים שהיא צריכה והוא הבטיח שיעביר לה אותם. הם שכבו בוודאות.״ אומר ומביט בשמיים המנצנצים עם הכוכבים.
אני שותק.
לא אוכל לספר לטיאנה את זה. טיאנה תכעס, היא תתפרץ. אני מנסה להרגיע את הרוחות ולפעול בשקט. אין לי שום רצון לגרום לאריק להיות דרוך בנוגע לפעולות שלי.
התוכנית שלי סודית, וסוד רק אדם אחד יכול לשמור.
אני מהנהן באיטיות, ״אודט זו המשרתת,״
הוא מאשר בהמהום.
״היא צריכה כסף... כנראה מתכננת לגנוב.״
״אריק מתכנן לגנוב, בשבילה!״ מתפרץ בכעס, ״הוא- הזין הזה!״
״שקט!״ אני נועל את כף ידי על גרונו, ״סתום תפה. אני מעריך את הנאמנות החזקה שלך ואתגמל אותך כראוי, אך אל תצעק, אל תספר, אל תציץ אפילו.״ אני נוהם ומשחרר אותו.
הוא משתעל, ״שים עין עליו, הוד מעלתך. אתם לא בטוחים כל עוד הוא יד ימינך!״
אני מהנהן בכבדות, ״אשמור על משפחתי. תודה לך, להתראות.״
אני מפנה לו את גבי –
אש חמה מתפרצת והדף מזעזע מהטירה מעיף אותי על הדשא הקר.
ראשי נחבט באדמה.
לפני שאני מספיק להוציא מילה מפי קול זכוכיות מתנפצות ומראה של מאות חיילים לבושים בשחור מכף רגל ועד ראש נכנסים בזינוק מהאוויר לתוך הטירה גורם לי לתדהמה מוחלטת.
אני רואה בטשטוש וצועק, "טיאנה!"
החום בלתי נסבל.
המונים יוצאים מהדלתות ואני קם על רגליי בסחרור. גם נוזל מראשי על צווארי. הבחור לידי רץ לתוך האש.
״חכה!״ אני צועק, אך הוא כבר נכנס פנימה ללחימה.
"אההה!" צרחות של נשים וריח של שרוף מערפלים את המחשבה שלי.
אני רץ מסביב לטירה וקופץ על הקיר, מטפס בזריזות בעזרת הלבנים הבולטות וקופץ פנימה, לקומה השנייה. גופות רבות מכסות את הרצפה. אני משתעל ולוקח את שתי חרבות מגופות של חיילים.
קולי צרוד וחנוק כשאני צורח, "תתקפו אותם! תחביאו את הנשים!"
עיניי מחפשות את טיאנה ואני לא מוצא אותה.
אין שום זכר אליה עם כל העשן שמעוור אותי.

מקווה שנהנתן מהפרק, אשתדל לפרסם השבוע עוד אחד❤️

יש לי בקשה: אם יש כאן מישהי שקשורה איכשהו למצ״ח ויכולה לעזור לי במשהו, אשמח שתגיבי ואפנה אלייך בפרטי!❤️