חוב מלוכלך

פרק 7

למחרת, הכל חוזר לשגרה.
קליאו מעירה אותי במרץ, בוחרת לי שמלה וורודה ונפוחה, מסדרת את שיערי ומניחה כתר על ראשי. אני בוהה בעצמי במראה כשהיא נעלמת למקלחת כדי לנקות אותה.
פניי נראות טרודות ומתוחות בזכות התסרוקת. כמה קצוות שיער שנתפסות בסיכה מאחורי ראשי. עיניי הכחולות נראות עמוקות יותר מהרגיל. אני עייפה, ואין לי שום ברירה אלא לצאת מפה ולהיכנס לישיבה.
הכל חזר לשגרה אחרי החתונה ומותה של אימי. הצער לא חולף, יושב כמו אבן כבדה בליבי. הגעגוע מתסכל אותי, מתמקם עמוק בחזי, זורם בדמי, וכל מה שאני רוצה זה לצעוק. לא רציתי את ההווה הזה, לא ביקשתי.
אני לוקחת נשימה עמוקה וקופצת אגרופים. אין לי שום ברירה אחרת, אני אומרת לעצמי. אני יודעת שאוכל להיות חזקה.
אני נושפת אוויר באיטיות, עוטה את כפפותיי הוורודות ויוצאת אל חדר הישיבות. השומרים עם השריון ברזל, חניתות עץ חדות, קסדות כבדות ומבט עם ניצוץ קטן של כבוד כלפיי פותחים לי את הדלתות.
השולחן העגול של החדר עשוי מעץ ומכוסה במפה לבנה ודקיקה, סביבו יושבים אנשים בעלי לבוש מהודר, תסרוקות מגוונות, ופנים אדישות. הנברשת הגדולה שמעליהם עשויה זהב ויהלומים נדירים שסבי מצא מאחד מטיוליו הגדולים בעולם, ויש משרתת אחת שעומדת על סולם גבוה מאוד ומצחצחת את הזהב, כדי שיבריק.
מה שהכי מפתיע אותי בפגישה הזו זה דיאבלו. עומד שם בבגדיו הפשוטים. ידעתי שהוא יהיה פה, כמובן, אך לא ציפיתי לחולצת טריקו ארוכת שרוולים בצבע חאקי ומכנס קצר. שריריו בולטים הרבה יותר בבגדים האלה, וזה קצת מסיח דעת.
לצידו עומד חברו אריק, לבוש בבגדים דומים. אני נועצת בהם מבט. אימא שלי הייתה משפדת אותם וצולה לארוחת ערב מלכותית.
"שלום, המלכה טיאנה. תרצי שאביא לך כוס תה?" מלמעלה, המשרתת פונה אליי בנימוס.
אני מזעיפה את פניי, "למה את מדברת איתי כשאת על הסולם?" אני נשמעת קשוחה מידי. לא אני.
כולם מביטים בנו.
היא מסמיקה ומפסיקה את תנועותיה על הנברשת. "אסור? אני ממש מתנצלת. אני יורדת מיד." ממלמלת.
"טיאנה, בואי שבי. אנחנו רוצים לדון על התקיפה של הממלכה הכחולה נגדנו." אומר דיאבלו בקול חמור. דבריו גורמים לי לשכוח לרגע מהמשרתת המוזרה, ואני מרימה אליו את פניי. "הייתה תקיפה? למה אני לא יודעת?"
קצה של חיוך עולה על שפתיו של דיאבלו, "זה קרה לפנות בוקר, טיאנה. את מתכוונת להמשיך להזעיף פנים ולא לשבת?"
אני מכווצת את גבותיי, "אני כבר מצטרפת אליכם, יש לי שיחה עם הגברת פה, זאת שלמעלה." אני מצביעה מעלה עם חיוך מתוק.
אריק מעביר מבטים עם דיאבלו, ושניהם מחליטים להמשיך הלאה. "טוב, בואו נדון על כמות החיילים. יש לנו חטופים?" שואל דיאבלו.
המשרתת יורדת למטה באיטיות, מלווה תחת מבטיי התוהים. אני לא מבינה מה יש לה לעמוד שם ולנקות נברשת כזו נקייה. ואני בהחלט לא רוצה שהיא תקשיב לשיחה כזו. זה מדאיג, מעלה חששות, והיא יכולה לספר לכולם על מה דובר ולעורר חרדות בבני עמי.
כשהיא מגיעה אליי אני מחווה עם סנטרי לדלת. בלי מילים, היא בולעת את רוקה ומתקדמת ליציאה יחד איתי. "אני מצטערת, הוד מלכותך." משפילה את פניה.
אני מעבירה מבט על שמלתה המלוכלכת, על שערה בצבע בלונדיני בהיר ושרוף שפרוע ונראה שעבר ניסיונות נואשים להסרה, חניקה ורצח. היא ניסתה לאסוף אותו בכל כוחה. הסיכות לא משתלטות על התלתלים שלה בלי מרככים.
"מה שמך?" אני שואלת בקול נטרלי.
היא בולעת את רוקה ומביטה בנעליה. "אודט גרגר,"
"למה את מנקה את הנברשת?"
"כי גברת נילסון פקדה עליי,"
"נילסון?" מי זו לעזאזל, גברת נילסון?
"גרייס נילסון, הוד מלכותך, היא מונתה לראש המחלקה של אגף א' היום."
אני מגחכת, "מי מינה אותה?"
אודט מביטה בעיניי לראשונה. עיניה כחולות ובהירות כמו אגם מואר בשמש, עם נקודות חומות. "המלך - כלומר, אדון דרק מינה אותה באופן זמני בגלל שלקח את מדאם לבלות." פולטת ומסמיקה, ידה נחה על פיה ברגע שגבותיי מזדקרות לאור מילותיה.
אבא שלי לקח את מדאם, האחראית לכל האגפים החשובים, לבלות? זאת אומרת, אבא שלי כבר המשיך הלאה? הוא שוכב איתה?
עוד שק כבד של דאגה מכביד על ליבי.
"אני... לא אמרתי את זה, תשכחי מזה, בבקשה. אני חדשה כאן והכל נורא מבלבל, אני לא-"
"שקט." פקדתי עליה והצרתי את עיניי עליה. "יש לך כישרון מיוחד?" שאלתי בחדות.
היא התכווצה במקומה, "אני יודעת לנקות, לסדר, להחליף מצעים, בעצם, לעשות כל דבר בבית."
"יש לי משרתות שיעשו את זה," יריתי בכעס בלתי נשלט, "תציעי לי את עצמך. כל יתרון שיש לך, תגידי. למה שלא אעיף אותך מפה, אודט?"
"אהממ... אני ממש טובה באסטרטגיות." מסמיקה.
אסטרטגיות? "הסבירי," החוותי עם ידי.
היא בוהה בכפפה הוורודה שלי לרגע ואז מרימה את עיניה לעיניי. "אני טובה בשח-מט, ממש טובה."
אני מהנהנת. אני לא אסלק אותה מכאן, היא נראית כמו ילדה בת שש עשרה, לא אנטוש אותה. אין לי מושג מה לעשות עם הכישרון הזה, אבל אלך על זה בכל זאת, "תלמדי אותי שח-מט, ואני אתן לך עבודה טובה באגף חדריי, כולל חדר שינה משלך."
פניה זורחות, "באמת? בטח שאלמד אותך. מתי?"
"מיד אחרי הישיבה. תכיני את הכל למשחק בחדרי, ואל תתני לג'וד לגנוב לך את הכבוד להיכנס. תגידי ששלחתי אותך."
היא מהנהנת נמרצות וממהרת אל המדרגות.
אני נכנסת לחדר הישיבות, מתעלמת מהמבטים השיפוטיים של המבוגרים ומתיישבת ליד בעלי.
"אנחנו מתכוונים לתקוף חזרה, נכון? אנחנו לא יכולים לשתוק." אומר אחד מיועצינו.
אני מנסה להשלים פערים ומביטה בפרופיל פניו הרציני של דיאבלו.
למה הוא לבוש באופן לא רשמי?! זה ממש לא מכבד.
"למה אתה לבוש ככה?" אני מסננת אליו, כשאריק עונה ליועץ והם מתחילים להרים את קולם בברבריות.
דיאבלו מפנה את פניו אליי לאט, ולא את כל גופו, אלא רק חצי כאילו לא מעוניין להשיב. הוא מרים גבה. "היה לי חם בשיריון, היה אימון, התקלחתי ובאתי בלבוש יותר נוח."
"אתה בישיבה," אני מציינת.
"אני המלך, לא מעניין אותי מה היה לפניי." אומר בכוחניות ומפנה לי עורף. "תפסיקו לזיין במוח, זה לא רלוונטי למצב." מכה באגרופו את שולחן העץ ונעמד. "אנחנו נצא במתקפת נגד עכשיו."
"לא!" אריק צועק על דיאבלו.
דממה ממלאת את החדר.
אני בולעת את רוקי ומצרה את עיניי.
דיאבלו אמור להכות אותו, להעניש אותו, אבל הוא לא יעשה את זה לחברו הטוב ביותר, נכון? אני יודעת שהם מכירים אחד את השני מאז ומתמיד, הם כמו אחים. לאריק אין הורים, ולכן הוא היה אצל אימו של דיאבלו כל החיים.
יש להם את אותו קשר שיש לי עם ג'וד. אני מאוד מעריכה את האהבה והנאמנות ביניהם.
"למה לא?" שואל דיאבלו בקור רוח.
"אנחנו צריכים לכרות ברית איתם, זה יפתור את הכל. אם נחתום על הסכם-"
"בשום פנים ואופן לא," היועץ נעמד גם כן על רגליו, פניו מאדימות והוא מצביע על אריק. "אני לא מוכן לשתף פעולה כשאתה כאן, בוגד. לא נעשה הסכם שלום עם האנשים שרוצחים אותנו כבר מאות שנים!"
"מספיק!" שואג דאבלו. "תסתום את הפה."
"למה שנעשה איתם הסכם שלום, אריק? הם לא מציעים כלום מלבד הרס ורצח המונים." אמרתי ונעמדתי גם. הרגשתי שהמחוך טיפה לוחץ על הציצי שלי וכל מה שאני רוצה זה להיכנס לכותונת שינה שלי.
"אם נציע להם את שטח הנהר במקום להילחם עליו, נוכל להרוויח את הנאמנות שלהם. הם לא יתקפו אותי עוד והטווח יסתיים."
"בוגד..." לוחש היועץ ומתכווץ במקומו, לא מסוגל אפילו לשמוע.
אני מנידה בראשי, "לא ריווחי לתת את המקור היחידי שלנו למזון ים. הדגים האלה הם חלק ממתכונים רבים לתרופות, והם מאכל מצוין בשביל החיילים. הנהר הזה מכיל בתוכו המון יתרונות ואני בטוחה שבאדמה שלו יש גם זהב. זה דבילי ופזיז, מה שאתה מציע."
דיאבלו מהנהן, "טיאנה צודקת, ההצעה שלך נפלה."
אריק משמיע קול מתוסכל ומתיישב, "אין בעיה, מלכי."