חוב מלוכלך

פרק 11

עיניי נפערות בחדות מסחררת. עכשיו כשאני יכולה לראות אותו מקרוב אני מבחינה שזה הרבה יותר חמור ממה שחשבתי.
"ג'יזס, מה קרה לך?! זה נוראי!" אני זועקת ומניחה את ידיי על זרועותיו החשופות, פורמת עוד קשר של ריחוק בינינו. תחת אצבעותיי שריריו נעים בכיווץ והרפיה. עיניי בוחנות את שריונו שקרוע לחלוטין, מלא שריטות, דם נוטף מקצוות הבד המחוספס ופצעיו פתוחים ומלוכלכים מחול.
"זה בטח שורף לך מאוד, אתה חייב לטפל בזה." הפצרתי בו ולא הרמתי אליו מבט, למרות שראשי פקד עליי לעשות זאת. הבטתי רק בחזהו, בשריון המזעזע.
הוא לא הגיב בכלל. הניתוק שלו ממני ריחף מעליי כמו רעל מריר ומגעיל, זה קרע אותי מבפנים. הוא לא כאן.
אני מרימה מבט אל עיניו שרודפות אותי בכל רגע, ירוקות וצלולות כמו יער טרופי יפהפה. הן רדופות בעצמן עכשיו. אני צועדת עוד צעד קדימה אליו, נותנת לדלת להיסגר מאחורינו בחריקה. ידי עולה אל זיפיו, לסתו.
טיאנה, את חוצה גבול. תחושת בטני צועקת עליי.
תתנגדי למשיכה כלפיו.
אני אוחזת בפניו בעדינות, כאילו המראה שלו מנותק ככה עלול להישבר לרסיסים. אני אוהבת יותר מידי את החוסר שליטה שלו, המאפשר לי לשלוח ידיים אליו כרצוני, אבל הרגשתי חוסר בו.
הרגשתי את החוסר בדיאבלו.
"אני אטפל בך." אני לוחשת, מצמידה את מצחי לזרועו הבריאה ונושמת עמוק את הריח של העפר דרכים, דם ובוץ. הוא אולי מלוכלך מאוד – בחיים לא ראיתי מישהו מלא בבוץ ודם כמוהו – אבל הוא מושך אותי בצורה מסוכנת.
העיניים שלו שחוקרות את התנועות שלי כשאני ממשיכה להעביר אצבעות עדינות על זיפיו הדוקרים. הגוף הגדול שמסוגל לעטוף אותי ולמחוץ אותי תחתיו, אנרגיה צפופה של חום וקור מעורבבים כמו רעל – כל זה מעיף את הראש שלי. הוא פאקינג גבר מפנטזיות של כל אישה אחרת, אני יודעת את זה.
בתנועה חדה ומפתיעה , כפות ידיו ננעלות עליי בכוח מכאיב והוא נועץ אותי לקיר. עיניו מעורפלות מהקרב.
צווחה נפלטת מפי ועיניי נעצמות.
אני צמודה לקיר, לחוצה על ידי גופו השרירי והרטוב משפיכות דמים. המתח בינינו קורע את עורי לגזרים ואני מתמוטטת תחת הלחץ האלוהי של גופו על גופי. הוא בטח מלכלך גם אותי ולא אכפת לי. בכל הזדמנות אחרת הייתי בורחת, נסה על נפשי. עיניו כולאות אותי בהפנוט, שובות אותי בחום גופו, מבטו, שריריו.
"כדאי לך לצאת," לוחש לראשונה, הבל פיו החמים על אוזני מעמיד את שערות גופי.
"לא," אני משיבה בהתנשפות.
שפתיו נצמדות אל אוזני, מפתות וחמימות. טיפות הדם שמכתימות את פניו מציתות בי אש. אלוהים אדירים, מה קורה לי?
"חבל." ממלמל, "זו הזדמנות אחרונה, טיאנה. קחי את עצמך מכאן, תנעלי אותי בחדר ותניחי לי."
"לא אשאיר אותך לבד, אתה צריך עזרה." עיניי ננעצות בפניו בהחלטה. שיפנים את זה, הוא צריך אותי!
כפות ידיו עטורות הטבעות של מלכים ננעלות על מותניי בחוזקה מוחצת, מרימות אותי ומכריחות את רגליי להינעל סביב אגנו החזק. פרפרים מתעופפים בבטני. "מה שתחליטי, זו בעיה שלך." נוהם ולופת את ירכיי מבעד לשמלה.
אני מניחה את ראשי על הדלת ונושפת אוויר בשוק. מה קורה פה עכשיו? האם זה בסדר? חשבתי שאברח ממנו וכל מה שאני חופצת בו זה להתקרב אליו. אני תלותית ודואגת כמו אימא חרדתית.
"אתה פצוע, תוריד אותי."
"אני אוריד אותך על הזין שלי אם תשארי," נושך את תנוך אוזני ומדגיש לי את המילים בעזרת הנעת אגנו בתנועת חדירה קדימה. הזקפה שלו ברורה וכוחנית.
פי נפער בגניחה שקטה. חשק עז להניע את האגן על הזקפה שלו כובש אותי, אך אני לא זזה.
"תן לי לטפל בך." הלחישה יוצאת ממני ברוך כשאני מתעלמת מהמילים שלו ובעיקר מהרצון שלי לענות לו בהתלהבות כמו אידיוטית –
כן, כן, תוריד אותי עלייך!
אני לא אשכב איתו, אני לא מוכנה עדיין, סיכמנו שנחכה. אחרי מה שראיתי בין השיחים בנעוריי, אני לא רוצה להיות שם – מכופפת ומלוכלכת כמו צעצוע כלוא במלתעותיו של המפלצת. אני מניחה שיש לי טראומה מהמחזה הזה.
הוא נושך את צווארי בחוזקה אלימה, "אני אמור לזיין אותך כבר מזמן, טיאנה. אין לך מושג מה אני מרגיש עכשיו." הוא מתוסכל ומבולבל אחרי הקרב, נמצא עמוק בתוך האלימות ששוטפת את שריריו.
בטני מתהפכת, אני לא יודעת אם יש לי פרפרים בבטן או בחילה נוראית. "מה אתה מרגיש?"
"כאילו אני עומד להתפוצץ. אין לך מושג מה את עושה כשאת סוגרת את עצמך פה איתי." האזהרה מתגלגלת ממנו והוא עוצם עיניים. "בחיים לא הייתי צריך להתאפק לשום דבר לעולם, אני לוקח את מה שאני רוצה, גם אם זה בכוח. ראית את זה קורה. את מבינה שאני מסוכן לך, מסוכן מאוד?" אגודלו מרים את פניי אליו.
כן, לעזאזל, הסכנה מעקצצת מתחת לעורי וזה פאקינג לוהט.
עיניי הכחולות נעצמות ברפרוף. ידעתי באותו רגע שאני שייכת לו בכל רמ"ח איבריי, בכל ליבי ונפשי, אני שלו כרגע. "אמממ.." אני מהמהמת אליו, נשענת לאחור ונועלת את רגליי סביב אגנו בעוד ליפוף. "אתה לא תיקח בכוח את גופי, הבטחת לי שתחכה עד שאהיה מוכנה." אני ממלמלת.
כפות ידיו מטיילות מתחת לחזה שלי, אצבעותיו כמעט נוגעות ברכות של שדיי.
"זו הייתה טעות."
טעות?
"מה?" קולי המום ואני פוערת עיניים. בוהה בו.
הוא נראה עייף ושיכור מרוב אדרנלין שנופל בצניחה מהירה. "אסור היה לי להבטיח לך כלום. את הרכוש הפרטי שלי – אשתי – אני אמור לעשות איתך מה שמתחשק לי." חושק את לסתו ההדוקה. "משום מה, אני לא מסוגל-" הוא מכה באגרופו הפצוע בקיר ועוצם עיניים בזעם.
אני מתכווצת, מרגישה את הרטט בקיר חולף כמו זרם בכל גופי.
"אני כל-כך רוצה, טיאנה. אני לא יכול להישאר ככה יותר." עיניו החדות כתער נפקחות בבום, ננעלות עליי בדרישה.
ליבי מחסיר פעימה ודוהר בחזי כאילו מנסה לברוח ממני. הוא צודק. הוא כל-כך צודק. אני אמורה להיות מסוגלת. כל אישה אחרת עשתה את זה, עברה את זה –
מוטיבציה עולה בי והרצון להילחם גועש בדמי. אני טיאנה, אני היחידה שיכולה להציל את עצמי. אף אחד לא יעזור לי.
אני מצרה עיניים בכעס וחובטת בפצעיו. "אתה כל-כך מלא בעצמך!" צעקה פצועה עולה ממעלה גרוני. הייאוש והחוסר ערך גורמים לדמעות לעלות בגרוני.
"טיאנה... כדאי לך לעצור." מביט בי באזהרה. אני יודעת שהוא רוצה שאמשיך, לעזאזל איתו.
הזעם גואה בי. אני לא צעצוע, אני חזקה יותר מהנשים האחרות. לא אפשק את רגליי בפניי מפלצת כמוהו, לא משנה כמה הוא חתיך, לוהט ושרירי כמו אל.
הוא ילמד איך להתייחס אליי.
"אתה חושב רק על להשתמש בי!״ דמעות מטשטשות את דמותו האכזרית, ״אין בך שום דבר חוץ מאגואיסטיות, ריקנות וברבריות! לעומתך, בי יש עוד. אני יותר מסתם גוף לזיין ולזרוק אחרי שימוש. אני שונאת אותך. לא רציתי אותך כבעל! הלוואי שלא הייתי נשואה לך, ושהייתי יכולה להעלם בבת אחת לפני החתונה שלנו. אתה חתיכת-" הולמת בו בכוח.
עיניו נעצמות בכאב מהחתכים בחזהו, והוא מתאושש במהרה.
אני לא מצליחה להלום את המתקפה שלו נגדי –
כפות ידיו תופסות את אמותיי ונועצות אותי בחזרה לדלת, שמשמיעה קול חריקה.
גבי מתקמר ואגנו נחבט באגני. זקפתו שוב מזכירה לי את מעמדי הנחות. הוא רודה בי בלי שום היסוס. כף ידו מתפרסת על גבי התחתון וידו השנייה מוחצת את אמותיי מעל ראשי.
"תפסיקי להכות אותי, את עוברת גבול. אמרתי לך שאני מעניש, ולא אהסס לגרום לך לסבול. תסתמי את הפה שלך ותלמדי להיות אישה צייתנית כמו שאמרו לי שאת."
עיניי רושפות אש, "אז תוותר עליי, אני לא בשבילך. תצלוב אותי בפומבי, עשה בי מה שתרצה-"
"שקט!!" מכאיב לי וצועק בקול רם. הכאוס מרטיט את האדמה תחתינו. הקול הגברי והרצחני שלו מהדהד בחדר הקטן. הוא מתנשף ומביט בי בכעס שרק אני מסוכלת להצית, עיניו כה פראיות, כולו נראה כמו חיה והדם לא תורם לסיטואציה.
לאחר רגע שנדמה כמו נצח, מלא בהתנשפויות ומבטי רצח מצידי, דיאבלו לוחש לשפתיי, "אני לא מפלצת מזויינת, טיאנה."
"בשבילי אתה כן מפלצת." אני מניחה את ראשי על הדלת, מילותיי לא נוגעות בליבי כאילו וויתרתי על המלחמה הזו. "אין סיוט יותר גדול ממך."
"אהפוך לפנטזיה שלך, את יודעת את זה." נוהם.
"שחרר אותי, תוריד את הבגדים ותתקלח. אני אזעיק רופא לטפל בך."
לא אעזור לו.
הוא מרפה ממני ומסתובב, מעביר יד בשיערו החום בתסכול. "לא תוכלי להתחמק מסקס איתי לנצח," לוחש לפני שאני חומקת החוצה כמו ילדונת מפוחדת. אני יודעת.
אני בולעת רוק, נושכת שפה ונעלמת.