חוב מלוכלך

פרק 12

ידעתי שלא אוכל להתחמק מבעלי עד מותי, אך הפחד לא עזב אותי.
הנחתי שאולי הסחת דעת מהנישואים האלו תרגיע את החרדות שלי. דיאבלו הראה את היכולת שלו להתאפק, לא הלך לאחרות למרות שהוא יכול, ונשאר איתן עם הבטחתו אליי. כדי לחשוב על משהו שלא כולל את הזין שלו בין רגליי, החלטתי לטפל בגינה.
"את יודעת שיש צמחים שנסגרים כשאת נוגעת בהם?" שאלתי את ג'וד, בעודי מתכופפת וגוזמת את קצוותיו של השיח, כדי שיראה כמו ברבור גדול. הגינה המלכותית מלאה בירוק וורוד. היא ענקית, אפילו אין סופית. אנחנו נמצאות בשביל הראשי עשוי חצץ, ותחום בפרחים קטנים וכחולים. מהשביל הזה יש המון פניות למקומות אחרים בגן, ובקלות אפשר ללכת לאיבוד. המקום משרה עליי רוגע וביטחון, אני מכירה אותו כמו כף ידי.
כשהייתי צעירה, אימא הייתה יוצאת לשחק איתי כאן, רודפת אחריי ומתחבאת כדי שאמצא אותה. כשהתבגרתי זה הפך לשעת תה בגנים, בשעה שש בדיוק. אני מניחה שלזה קוראים התבגרות.
ג'וד קצת לא במצב רוח הרגוע יחד איתי, ומשדרת אנרגיה אחרת. "אני לא אוהבת צמחים, אדמה ואת כל הגינה הזאת. למה הכרחת אותנו לצאת הנה?" נושפת בכעס, גבותיה מתרפות ומתכווצות כשהיא מנסה לחתוך בצורה ישרה את העלים של הברבור, כדי שהצורה הסופית תראה כמו מקור אמיתי, ולא עלים נושרים. היא עומדת על שרפרף קטן מעץ שמסייע לה לראות טוב יותר. לדעתי היא עושה עבודה טובה וצריכה להפסיק להיות פרפקציוניסטית.
"קודם כל, לא הכרחתי. את הצעת שנעשה משהו, והבאתי אותנו למקום קצת שונה. פתוח." אני אומרת בקול רך, "כאן אפשר לנשום ולהריח את הטבע, הצמחים והאדמה הטריה. זה נהדר, לא חושבת?"
"לא. אני ממש לא חושבת. אבל את יודעת מה באמת דעתי?" היא זורקת את הסכין על החצץ ויורדת מהשרפרף. שמלתה החומה התלכלכה בשרוולים.
"תני לי לנחש. את רוצה להיכנס לארמון ולשתות את התה של אודט? הבנתי שהיא טובה במטבח, אבל זה בסך הכל תה." מלמלתי.
אודט מוכיחה את עצמה כמועילה לאחרונה, זה משמח אותי.
"זה לא רק תה, היא בשלה גם בשר עסיסי, והטעם שלו מעולה." אגרופיה נסגרים לצדי גופה כשהיא נעמדת מולי בעמידה מתריסה. "בואי נצא מהארמון לעשות משהו אחר!"
אני נאנחת, "ניסית לדבר קצת עם אריק היום?" העברת נושא זו השיטה הכי טובה שיש. אני אוהבת את זה.
"מה?" מחליפה משקל מרגל לרגל בחוסר נוחות, "מאיפה הבאת את זה?"
"פשוט מאוד, מהעיניים שלך. ראיתי אותך מסתכלת עליו כבר פעמיים היום." וזה היה... וואו -
היה לה את אחד המבטים הכי מאוהבים שראיתי על פניה אי פעם. ג'וד מאוהבת קשות באריק, ונראה כי זה מתחיל להתבשל גם במוחה. בתור מלכה, אוכל לשדך אותם למרות השידוך שכבר יש לג'וד עם גבר ממלכה אחרת.
"לא הסתכלתי, את סתם הוזה דברים מאז שבעלך הפך לחיית טרף כשחזר משדה קרב."
"בעלי לא חיית טרף," אני ממשיכה לגזום, "הוא היה נסער, ועכשיו הוא חזר לשגרתו. ואל תנסי להתחמק ממני כשאת יודעת שאני יכולה לעזור לך."
"לעזור?"
"תגידי, אני נראית לך עז?" אני נעמדת עם הסכין שלי ומביטה בעינייה, כף ידי תופסת את סנטרה ומושכת את ראשה מטה בקשיחות. "אני מלכה וחברה שלך. נצלי את ההזדמנויות שאני מסוגלת להעניק לך."
עם כמה שהיא ערמומית, נדמה שלפעמים היא לא קולטת.
"אני לא רוצה להתחתן איתו!" פוערת את עיניה בהלם ונסוגה ממני. "אני לא רוצה להתחתן בכלל, אז אם את יכולה, הוד מלכותך, תני לי פטור מנישואים."
אני מגלגלת את עיניי בזלזול ורוכנת שוב על עקביי כדי לסדר כמה עלים. היא יודעת שאני לא יכולה לעשות את זה, אף אחד לא יכול.
"לא יכולה, מצטערת. אם כבר להתחתן, עדיף עם גבר שמוצא חן בעינייך. תפני לאריק, תמשכי אותו אלייך." הוריתי.
היא נאנחת, "הוא באמת ממש לוהט, אבל אני לא-"
"סלחו לי?" קול גברי שואל, גורם לי להרים את ראשי אליו. גבר מבוגר ורזה, שערו לבן ומסודר צמה, ארוך עד הישבן. בגדיו מהודרים עם מעט זהב. בידו השמאלית הוא אוחז זר פרחים גדול, פרחים אדומים ויפהפיים. בידו הימנית יש פתק. "המלך שלח אותי אלייך, הוד מלכותך. הוא הביא לך פרחים והזמנה מיוחדת." מגיש לי את הפרחים עם הפתק בהנעה קלה של כבוד עם ראשו.
אני מנערת את שמלתי המלוכלכת מאדמה. "הזמנה?"
לא דיברתי עם דיאבלו מאז הבוקר, כשחזר בסערה. מילותיו לגבי בתולי רדפו אותי, גרמו לי להרגיש כאילו שאני מונעת ממנו משהו – ואני לא רוצה לגרום לו להרגיש חוסר.
זה בסך הכל סקס, קול אחר בראשי רועש, הוא יתמודד בלי לדחוף את עצמו לכוס למשך תקופה קצרה, כדי שתהיי מוכנה.
"כן." מאשר השליח.
ג'וד מביטה בי בצפייה שאקח את הזר, אך אני לא זזה. מה הוא כבר יכול לשלוח? ולמה פרחים? אני לא יכולה לשאול את השליח שום דבר לגבי מניעיו של בעלי, כי אז זה יראה חשוד. הנישואים שלנו צריכים להציג תדמית עוצמתית, במיוחד בתקופה זו.
ג'וד מגיבה במקומי כשרואה את המצוקה על פניי, "אני אקח את זה, המלכה צריכה להתנקות מאדמה קודם." לוקחת את הפרחים והפתק הקטן. "אתה יכול ללכת, תודה רבה."
הוא שולח חיוך קטן לשתינו, ממלמל 'תודה לכן', ומסתלק.
"מה קורה לך? בעלך שולח לך זר כה רומנטי, ואת לא מגיבה." היא מקליקה באצבעותיה מול פניי.
אני מנערת את ראשי ופונה אליה, מבט חדור מטרה עולה על פניי.
"תביאי לי את זה." אני חוטפת את הפתק בזריזות.
"חסרת נימוסים," מוציאה לי לשון בשיא בגרותה, "מה הוא כתב?" קופצת במקומה ורוכנת מעל כתפי בסקרנות.
אני מגלגלת את עיניי ופותחת את הפתק.