חוב מלוכלך

פרק 13

את השעה הבאה העברנו בכרכרה, שלושתנו. אני יושבת ליד ג'וד ומרכינה את ראשי, מסמיקה מרוב בושה.
אני לא מאמינה שנישקתי אותו ככה.
הייתי בטוחה שלעולם לא אחווה משיכה כזו כלפי אף אחד, למעשה, אני מרגישה שפגשתי צד אחר לחלוטין בבעלי, ואני בוגדת בו איתו. אלוהים אדירים, אני חייבת להתרכז, להתקלח ולאכול ארוחת ערב. לא יכול להיות שנשיקה מבעלי תיהיה כזו אישיו.
נשיקה מיוחדת, קול בראשי צץ. כל-כך מיוחדת שהרגשת שאת עומדת לרעוד עליו ולהכריח אותו להתפשט.
אני מצליבה את רגליי מתחת לשמלה, ומביטה דרך החלון כדי לא להביט בו.
עיניו הירוקות בוהות בי בשעשוע מרושע תמידי. כמו העורב שהוא. הוא פורס את ידיו לצדדים וסורק אותי לכל אורך הנסיעה. הנוף לא מעניין אותו, רק אני.
זו בעיה, כי אני לא יכולה ליישר את הראש, והצוואר מתחיל להיתפס לי. אני לא רוצה להחזיר לו מבט, ולהסמיק כל-כך שהוא יצחק. הוא בטוח יצחק עליי.
מבחינתו, זו רק עוד נשיקה, עוד גוף של אישה, עוד מגע ולחישה. מי אני מולו? הוא גבר, מלך – ושוב, אני רק אישה. נועדתי כדי ללדת לו ילדים, לחמם את גופו במיטה, להכין לו עוד ארוחה מפוארת אחרי מלחמה.
"אני לא מבינה, איך דווקא אחריי רץ דוב?" ממלמלת בזעף ג'וד.
קדימה, קדימה... אני רוצה להגיע לחדר. המבט שלו שורף אותי.
"למעשה, זו הייתה נקבה," משיב דיאבלו בקולו המחוספס, שנוטף שעשוע כמו השוקולד שהמיס עליי. "והיא הייתה בהיריון."
לא יכולתי לעצור בעצמי ושאלתי, "הייתה?" ראשי קפץ אליו, עיניי נתקעו עליו כמו שעיניו נעוצות בי. הרגשתי שקצות אצבעותיי מעקצצות ובטני מתהפכת בהתרגשות.
"הוא ירה בה," סיכמה ג'וד באנחה, "היא ממש התחרפנה. דרך אגב, למה אתם רטובים?"
בלעתי רוק ומצמצתי כמה פעמים. עיניו של דיאבלו הוצרו עליי, כאילו לחש;
קדימה, ספרי לה שהלשון שלי הייתה עמוק בפה שלך.
לא אגיד לאף אחד, כי זה לא קרה! רציתי לצרוח מרוב תסכול. אין תירוץ למה שעשית... את נגעת בו בכוונה מלאה לסקס מלוכלך, טיאנה.
תודי... את רוצה שהוא יזיין אותך במבוך כמו זנזונת. אוי זה רק מדרדר בתוך הראש שלי.
דיאבלו פתח את פיו, סוף סוף ניתק את מבטו ממני כדי להביט בה. "מה קרה, עלמה? החלטת להתעורר מהבהלה ולשאול שאלות?" העקיצה הקטנה גרמה לג'וד לקפוץ אגרופים.
"לא נבהלתי כלל וכלל." הנידה בראשה, "הוד מלכותך, הרי מן הראוי שליידי תצעק במצוקה. אנחנו חסרות אונים לבדנו."
דיאבלו הנהן, "כך גם טיאנה חושבת... ולכן כשטבעה במים כמו טיפשה, צעקותיה גרמו לי לבוא להציל אותה. למזלה. בקלות הייתי יכול לא לשים לב."
גיחכתי בליבי. כן בטח, טבעתי. חבל שלא נסחפתי עם הזרם לכפר זר.
אני נועצת בו מבט כועס, מרגישה את הצורך לקום ולסטור לו על הלחי.
הוא מביט בי חזרה עם קצה החיוך שלו, החיוך הערמומי. אז, הכרכרה נעצרת והדלת נפתחת. דיאבלו קם ויוצא, מגיש לי את כף ידו. אני שונאת אותך, עיניי משדרות. עיניו מביעות את ההפך הגמור, ואומרות לי בפשטות שהוא פאקינג אוהב את הכעס שלי. הוא יודע כמה אני מובכת ומבולבלת מהנשיקה הגסה הזו.
אנחנו יוצאים החוצה, עולים את המדרגות ונכנסים לארמון. החיילים בכניסה קדים בכבוד, ועיניהם יוצאות מחוריהן כשמבחינים בבגדינו הרטובים. גם שיערי בטח נפוח כמו שיער כבשים. הצילו.
אנחנו ממשיכים את הליכתנו כשאני סמוקה מרוב בושה.
ג'וד לוקחת מניפה מאחת המשרתות וממהרת לעלות למעלה, אל חדרי המשרתים. "הו, שומו שמיים, רדף אחריי דוב!" צועקת לכל הנשים בדרכה ומובילה אותן לשיחת רכילות.
אני נועצת מבט בגבה ומגלגלת עיניים.
אותי הדוב נשך, אני חושבת בראשי. לא, לא דוב. אריה גדול עם עיניים ירוקות. פנתר, מפלצת.
"טיאנה," דיאבלו לוחש באוזני, "תעלי לחדר להחליף בגדים, לפני שתחלי."
ואני עולה, יחד איתו.