חוב מלוכלך

פרק 5

דיאבלו

כשהחלטתי לא לסרב לחתונה עם טיאנה, לקחתי בחשבון כמה דברים –
אני הולך להיות הכי מלוכלך שיש. אני אצעד באפלה, אדרוך על אחרים ואשיג את מטרתי העליונה. יש אנשים שחושבים שחוב הוא משהו שאתה לוקח על עצמך. למעשה, הרוב הגדול של האנשים בממלכה חיים בטוב, פרט לבעיית העוני, ויכולים לבחור איזה חובות הם לוקחים על עצמם.
בעולם שלי זה לא כך. לא קיבלתי את הזכות לבחור מקצוע, דרך או אישה. מה שכן, יש לי הרבה כוח והון. אנשים נושאים אליי מבטים כאילו אני אציל את נפשם מהשטן. יש לכך המון יתרונות... אבל אני רואה את החסרונות.
אחד החובות שלי הוא סוג של דובדבן. איך לא?
אני מקבל אישה כנועה, עולה לכס ושולט בכולם. טיאנה היא הדובדבן שבקצפת. נשמע טוב – אבל לא.
החוב שלי הוא חוב מלוכלך ומוכתם בדם. אני לא עושה אותו בדרך הישר, אני מבטיח. אף אחד לא ידע מה יקרה, אף אחד לא יצליח לעלות עליי.
את מה שלקחו ממני, אני לעולם לא אשכח ואגרום לכןלם לשלם.
איבוד משפחתי בגיל צעיר גבה ממני מחיר גדול, שעד היום חופר עמוק בתוך ליבי. היחידה שאני אוהב ועוד חיה זו אימי, וגם היא לא בשיא שלה. אימא שלי חולה מאוד, ולכן נמצאת הרחק ממני, בבית שקניתי לה בהמון מטבעות זהב.
החתונה עם המפונקת לקחה ממני כל זכות. ידעתי שטיאנה תהיה אשתי מאז שאני זוכר את עצמי. בגיל ארבע עשרה כבר דרשתי לראות אותה במו עיניי. השגחתי עליה ברעבתנות. ידעתי שהיא שייכת לי.
היופי שלה הוא אחד ייחודי ומפתה שלא רואים בכל אישה. העור השחום והבלתי רגיל בגבולות הממלכה שלה סיקרן אותי, הצית בי אש. עיניה היוו ניגוד מושלם לגוון עורה, עיניים כחולות כמו יהלומים בקצה הכתר, מלאות בתקווה ורצון לחצות אוקנוסיים.
הפנטזיות שלי עליה בתור נער היו אדירות. התנוחות שבהן דמיינתי אותה היו מלוכלכות וגסות, חלקן אלימות.
בנוסף לכל המראה החיצוני, לכל הקימורים המושלמים רציתי לטרוף – ראו את האופי שלה דרך עיניה. המבטים שלה כשצחקה עם חברותיה גרמו לי לרצות להצטרף בצעירותי. היא עדינה ומלאת חן. יש בה גם לוחמנות, עקשנות שקשה להצית.
בלילה שבו פגשתי אותה לראשונה הייתי מסוחרר. חגגתי את יום הולדת השש עשרה שלי יחד עם אישה בת שלושים, אני חושב, ונהנתי כל-כך לזיין אותה במבוך. הייתי די מעורפל, לא שמתי לב לצרחות שלה עד ששמעתי את טיאנה מציצה.
כך גם גיליתי שהיא חתיכת סוטה. טיאנה עוד לא גילתה על עולם המיניות שקיים עמוק בתוך הגוף שלה. אני אגלה לה הכל, ידעתי את זה.
היום המציאות גרמה לי לחרוק שיניים ולמחוק ציפיות. טיאנה לא מוכנה לצד האפל שלי, לצד האלים והאגרסיבי בין הסדינים. היא ילדונת מפוחדת וחלשה. העיניים שחשבתי שמלאות ברצון לעוד התחלפו בעיניים מפוחדות שרציתי לעקור. לא אהבתי את העובדה שיכולתי להשקיף ישירות לתוך הנפש שלה.

"על מה אתה חושב?" שואל אריק כשאנחנו צועדים בשביל שמקיף את הגנים. "אתה נראה שקוע מידי. החתונה הייתה יפה, מרשימה אפילו. אנשים ממש מחכים לראות מה תעשה בשלטון... אין לך מה לדאוג." הוא עם הידיים בכיסי מכנסיו. עיניו בוחנות את האבנים שעל השביל כשהוא מתכנן לבעוט.
אני יודע שהוא צודק, לעזאזל. החיים שלי הולכים בדיוק לפי התוכנית. אני נשוי לאישה שמושכת אותי וכל מה שנותר לי ביחסים איתה הוא להכניע אותה ולגרום לה לסתום את הפה.
כס המלכות כבר בידיים שלי.
אני מעביר יד בשיערי, "אני לא דואג, פשוט מתוח, אני מניח."
"ליל הכלולות הסתיים?"
אסור לי לספר לו שלא זיינתי את טיאנה.
אני נזכר בעיניים שלה ורוצה לברוח. כמעט אנסתי אותה, הייתי מסוגל. גבר אחר היה עושה את זה.
אני לא הנסיך שהיא רוצה, אני לא עונה על הרצונות שלה. אני אכזרי, אני פראי ונמשך לדם בצורה יוצאת דופן – היא לא תמצא בי רוך ואהבה. אני מאוד משוכנע שהיא מבינה את זה אחרי הערב שעברה איתי.
"כן. לא הצלחתי לגמור. היא לא בדיוק הטעם שלי." השקר החליק לי בפשטות כזו שחשתי גאווה. זה יהיה טוב להמשך התוכנית שלי. לשקר לאשתי לא יהיה קל ובטח שלא לחברי הטוב ביותר.
אני ואריק כמו אחים. אבי ואביו הפגישו בינינו כשהיינו תינוקות, ומאז עשינו הכל יד ביד. הסתבכנו בצרות כילדים, ואז כנערים התחלנו להשתעשע עם נשים בעזרת כמה חיוכים. פעם אחת ניסינו לעשות אורגיה עם שתי נשים נוספות, אז גם בסקס הוא מעורב. האורגיה לא הלכה טוב, זה היה אפילו דוחה בעינינו אבל לפחות ניסינו.
"לא הצלחת לגמור?" חיוך מגוחך עלה על פניו, "ברצינות?"
אריק הוא בן אדם של בדיחות, והוא תמיד מוצא דרך לשעשע. רק שהערב האנרגיה די מבאסת. אני לא במצב רוח, והוא קולט את זה די מהר.
"כמו שאמרתי-" אני מתעצבן, "היא לא הטעם שלי. העור השחום הזה והשיער המתולתל נראים לי שונים מידי." טיאנה שונה לחלוטין מכל אישה שאי פעם זיינתי. בלי קשר לעורה ולעיניים האלו שהפנטו אותי – הגוף שלה היה מלא יותר. השדיים הגדולים האלה מצאו חן בעיניי.
"כן, דיברו הרבה על זה שאולי אימא שלה בגדה במלך." הוא נתקע בכתפי בכוונה, "ובלי קשר, אני חייב לומר שאני שונא שאתה צריך להתחתן איתה. כל הקטע של שידוכים זה חרא, ואני לא מבין מי חשב שלשדך נסיך עם נסיכה זה הדבר הכי טוב." נושף בכעס, "כאילו, למה לא לתת לנסיך לבחור להתחתן עם אישה שמושכת בעיניו, שהוא מתעניין בה מעבר לאינטרס פוליטי? בסופו של דבר אתה המלך-"
"כן, אבל לאף אחד לא אכפת. בני עמי אמורים לעמוד בראש סדר העדיפויות ולכן הרצון שלהם ליורש, להמשך השושלת עם הדם המלכותי, היא הבחירה הראשונה שלי. זה מרגיז אבל זה הפאקינג חיים שלי." מלמלתי ובעטתי באבן.
"יש לך חיים מחורבנים. מה אתה רוצה לעשות מחר, בישיבה הראשונה איתם? צריך לחשוב על רעיון, דרך להרתיע אותם." מחליף נושא.
"אני לא מגיע לישיבה." חייכתי בערמומיות ונעצרתי ליד השער כניסה לחדרים המלכותיים. אני מקווה מאוד שטיאנה נרדמה, כי אחרי הקטע שהיא דפקה לי רגע לפני שחדרתי לתוכה – כדאי לה להחביא את הדמעות שלה ממני. אני עייף ורוצה לישון, אין לי כוח להתמודד עם אישה מפוחדת.
"מה זאת אומרת?" אריק נשען על הפסל ממול, פסל של פרח נבול וגדול.
"אני ואתה נלך לאמן את החיילים, נעשה הצגה יפה ונראה להם מי כאן בשליטה." נשענתי לאחור על הקיר המחוספס כמוהו. יכולתי לדמיין בראשי את טיאנה בין השמיכות של מיטתי בחדרנו, ישנה ומתכרבלת.
"אני אוהב את זה," הוא מהנהן. אני מכיר את אריק כמו כף ידי, שום דבר שהוא אומר לא יכול להפתיע אותי.
"ידעתי שזה ימצא חן בעינייך. אתה אחראי על אירגון הטפסים. תביא לי את המכתבים מהשטח ותציג רעיונות מול החיילים."
לסתו נופלת ועיניו נפערות, "טפסים?!"
הוא כזה צפוי.
אני צוחק, חזי מטלטל. "תירגע, אתה על העונשים. לי אין זמן לזה, לצערי. אם מישהו מסרב, לא להרוג. להעניש, לאט וביסודיות."
אני אוהב להעניש. להעניש שבויים, חיילים סרבנים ונשים. להעניש אישה בהצלפות כף ידי בישבנה, לדחוף את הזין שלי לגרונה כשהיא קשורה בידיה ורגליה... לשלוט בגופה המתפתל תחתיי. יש לי הרגשה שלא אקבל את ההנאה שלי מטיאנה ואאלץ לבחור אישה אחרת בתור מאהבת.
אריק מוחא כף ומחייך. "ידעתי שאתה טוב יותר מזה. אני יכול להעניש יפה מאוד." כן, הוא יכול. אני סומך על אריק בעיניים עצומות. בסופו של דבר, כל חייל שרוממתי בעצמי יכול לענות ולגרום לאנשים עקשניים לקרוס בעזרת המון הקזת דם.
אני מחייך עם הבעת רוע, "אחרי זה, נבהיר לדרק כמה דברים חשובים בנוגע לשלטון החדש." דרק הוא אבא של טיאנה ואני מחייך כי... לבוא למלך שהיה שליט במשך חמישים שנה ולאיים עליו שיוריד את הראש, זה הישג.
"המלך הקודם?" מכווץ את גבותיו וקם. הוא מתחיל להראות סימני עייפות.
"אסור לו להתנגד לי וכל הבולשיט החוקי הזה. אני אגיד לו מה התוכנית שלי, לא את כולה, כמובן. ואז נתחיל בעבודה האמיתית."
"שהיא?"
"לזיין לממלכה הכחולה את הצורה."
צחוק רועם בקע מגרונו של אריק. הוא מפנה לי את גבו ומנופף לי לשלום. "לילה טוב, מניאק."

אני נכנס לתוך החדר שלי בדממה, מרגיש כאילו הזמן נעצר. הדלת נסגרת בחריקה עדינה מאחוריי. עיניי מתמקדות בחשכה הכבדה על דמותה המכורבלת של אשתי. שערה הפרוע מפוזר על הכרית שלי, מתולתל ומריח כמו פרחים. אני צועד פנימה, מעביר מבט על גבה החשוף ונעצר על הישבן שלה. שמיכת הצמר לא מכסה את גבה, רק את רגליה הארוכות ואת הישבן. יש לה גוף מעוגל ומושך. לעזאזל, אני יכול לראות מכאן שאם ארעיד מעט את המיטה, התחת שלה ירעד. אני יכול למחוץ אותו, להפליק לו ולנשוך אותו.
הבעיה שלי מתחילה בה – כי היא לא מוכנה בשבילי.
אני מניח שזו אשמת התרבות שלנו. היא לא פגשה אף גבר אחר, לא התנסתה או יצאה מהארמון הזה. היא שלי בכל מובן, מכירה רק את גופי, מגעי וליבי השחור.
אני מתפשט ונשאר בבוקסר, רוכן מעליה כששפתי מרחפות מעל אוזנה. הריח שלה ממלא את אפי. "אם רק היית יודעת עם איזה רוצח את ישנה, היית בורחת ממני בצרחות." אני לוחש באוזנה.
אין תגובה.
אני מתעמק בהבעת פניה. היא לא נראית שלווה בשנתה. גבותיה מצועפות, ציפורניה חופרות בשמיכת צמר החמה ושרירי גופה דרוכים. אולי היא חולמת או שהפחדתי אותה למוות.
עמוק בתוכי, אני מצטער על שהפחדתי אותה כך.
אבל זה לא משנה כלום – אני ארסק את ליבה הטהור.
האישה היפה הזו שייכת לי בכל רמ״ח איבריה ואני צריך להגן עליה בזרועותיי מפני הכל, אבל אין לי דרך להגן עליה מעצמי. אני אהיה חייב לדרוך עליה ולשבור אותה לרסיסים.
אני נכנס למיטה ומושך את גופה הסקסי לשכב על השרירים שלי. העור הרך שלה בכפות ידיי הגסות מרגיע אותי, משכך את האגרסיביות. אני נרדם כשהיא בזרועותיי.