חוב מלוכלך

פרק 24

דיאבלו

רגשות היו משהו שתמיד דחיתי למעמקי בטני, משהו שריסנתי כדי להיות גבר בחברה בה גדלתי. אבא שלי תמיד היה אדם קפדן ותמיד היה בודק אותי - האם אני עומד זקוף, האם אני לוחץ יד טוב, האם אני יודע לנהל שיחה, לתמרן, למכור... זה היה חשוב.
עכשיו, אני מרגיש שאין שום צורך לבלוע את הרוק ולא להרגיש. כשאני אוחז את גופה של טיאנה, מלטף את הישבן והירכיים שלה בגסות אך נשאר מרוסן – אני במקום בטוח.
האישה שלא רציתי, שחששתי שאשנא כל חיי הפכה למניע שלי. אני רוצה לנקום על מות אימי ועל החוויה הנוראית שעברה האישה שלי.
אני רוצה לנקום על מות אבי.
דפיקה בדלת חדרי גורמת לי לעצור את בהייתי בפניה הישנוניות של טיאנה.
"הוד מלכותך, זה דחוף." קולו של אחד מחיילי הבכירים מלא באדרנלין.
אני קם בזהירות עם טיאנה בזרועותיי כיוון ששכבה על חזי, ומניח אותה על גבה בין השמיכות העבות. היא מיד מרימה רגל הצידה ומחבקת את השמיכה שלי תוך אנחה ומלמול.
תחושת חמימות עולה בחזי אך אני דוחה אותה, לובש מכנסיים ארוכים ויוצא אל החייל.
"תדבר בשקט, המלכה ישנה." כשאני אומר ישנה אני מתכוון ל – מעולפת לגמרי. אני מקווה שלא יכאב לה יותר מידי כשתצטרך לקום בבוקר. הייתי עדין ולא עשיתי כלום ממה שרציתי לעשות לה באמת... אבל זה היה הסקס הכי טוב היה לי. הכימיה בינינו, הרגש, הרצון לגרום לה להנאה... זה עשה את הכל טוב יותר.
אני כבר מתכנן איך אשלוט בה בצורה יותר אינטנסיבית.
"מצאנו בסריקת בוקר קבוצה של חיילים - לא שלנו. תקפנו אותם, חטפנו וקשרנו אותם לרצפה במרתף."
"חדשות טובות," אני מניח יד על כתפו, "עבודה טובה, ידעתי שצדקתי כשמיניתי אותך לפעילות הזו. אל תדאג, אתה תנהל עוד הרבה כאלה, מבטיח." החייל שלי קורן מאושר, מהמחמאה וההבטחה.
"תודה, מלכי. אנחנו צריכים להמשיך לגלות מידע. אין חייל שלא מחכה לנקום על מותה של הוד מלכותה אליס. תרצה שנתחיל בעינויים?"
אזכור אימי מצית בי אש, אבל הנקמה שלי כבר מתוכננת לפרטי פרטים.
הבעיה היחידה שלי היא שצריך לגלות של מי החיילים שרצחו את אימי כדי להמשיך בתוכנית.
אני מהנהן, "לכו, תתפזרו סביב הארמון ותרימו אבטחה גם אצל התושבים. אני רוצה את המרתף ריק מאנשים, חוץ ממני והמנהיג של הקבוצה ההיא."
"אנחנו לא בטוחים מי המנהיג...״ ממלמל.
אני נועץ בו מבט.
״אני אדאג לזה, נמצא אותו." הוא מסתובב, מעביר יד בשערו ועל פניו. אני נשבע שהוא מחייך כמו אידיוט כשהוא יורד את המדרגות.

"אל תהיה דפוק, אריק." אני אומר בכעס לחברי הטוב, שנראה כאילו אנחנו הולכים להשתכר. "תהיה רציני. זו הזדמנות טובה להוציא מידע מהזונות האלה. אני רוצה את כולם מתים."
אריק מיישר את חליפתו השחורה ומניח את ידו סביב עורפי. "אל תהיה כל-כך לחוץ, אבא'לה. נשאל כמה שאלות, נפתח שולחן, נציע את הראש של אחד החבר׳ה שלהם כמנה עיקרית..."
"אם לא הייתה חבר שלי, הייתי מציע להם את הראש שלך כמנה עיקרית, מטומטם." אני חובט בראשו ומרחיק אותו ממני.
הוא צוחק וטופח על כתפי.
"נעשה את זה קצר. אני רוצה לחזור לראות מה קורה עם טיאנה."
אריק מכווץ את גבותיו, ואז מפתל אותן ברמיזה. "אוו.... אתם? חשבתי שלא תצליח לשים אצבע על הכוס של המתחסדת-"
״אריק,״ אני קוטע אותו בזעם, ״תלמד מתי לסתום את הפה.״
״נו, באמת. לפני שהחתונה בלבלת את המוח על לדפוק ולזרוק, להביא יורש ולשמור על יחסים קרים איתה. עכשיו אתה מגן על כבודה? אתה כזה סמרטוט.״
אני נושם עמוק.
לא, זה לא הזמן להסחת דעת, דיאבלו. אני יודע את זה, מרגיש כמה שזה לא בסדר אבל הכעס מרעיד לי את הידיים.
אני מעיף לו אגרוף עוצמתי ללסת ומפיל אותו לרצפה.
כששתי ידיי אוחזות בחליפתו המוכתמת בכמה טיפות דם, אני מביט בעיניו המופתעות. "סליחה, מה אמרת?"
"בן זונה!" הוא מתנער ממני ונעמד.
אני מגחך, פותח את הדלת של המרתף ונכנס פנימה. שוב הריח המצחין עולה לאפי וגורם לי לעוות את פניי. ככה זה כששומרים אנשים יותר מידי זמן במרתף, בסופו של דבר, מישהו מחרבן.
אריק לוחש מאחוריי, "כשנצא, אני חובט בפנים היפות שלך."
"כשנצא, אני אתן לך הזדמנות להתנצל בפניי על איך שדיברת, אחרת אשבור לך את הרגליים." אני לוחש חזרה בעוקצנות.
בשנייה שאריק מדליק את האור, דמותו של גבר בעל שיער שטני ועיניים כחולות כקרח נגלת לפניי. אני סורק את גופו הפצוע, את השריטות החמורות שכנראה נגרמו על ידי כלב תקיפה, ואת מצב התשישות בפניו. הוא לא נכנע. הוא נראה קשוח מאוד, עיניו מלאות נקמה.
"אני רואה שלא ויתרת עדיין?" עיניי הירוקות נעוצות בבן זונה בזלזול רב ואדישות.
הוא מחייך אליי, "נעים מאוד, אני ניקולס."
"השם שלך מעניין לו ת'ביצה," אריק מניח יד על משענת כסאו ויורק בפניו בברבריות.
הגבר מסיט את פניו וחוזר להביט בי. "אני לא אפצה את פי, מציע לך להרוג אותי ולחפש מקור מידע אחר."
"אתה מאוד אמיץ, יחסית למצב שלך." אני מציין בקרירות ומרים מהרצפה דלי של מי קרח. "אתה בבית שלי, לאחר שביצעת טבח בארמוני... ויש לך את החוצפה להביט בעיניי, ילד?"
"אני בן שלושים, אבא'לה." עונה ומביט בדלי שבידי.
"אין לך רשות להשתמש בכינוי הזה, זין עם עיניים." אריק שולף פגיון ודוקר את כף ידו לתוך הכיסא.
ניקולס צועק בכאב.
אני מצטרף לאריק ושופך את דלי המים על ראשו של ניקולס.
"לא אמרתי לך לדקור אותו," אני מסנן לכיוון אריק.
הוא מושך בכתפיו ונשען על הקיר בצד, רחוק מאיתנו.
אני רוכן אל פניו של ניקולס, שרועד מקור ומכווץ את פניו בכאב קל.
"לא כזה חזק?" אני לוחש. "תגלה לי מי שלח אותך וכל הכאב יפסק."
הוא צוחק בזלזול לאוזני, "לך תזדיין."
אני תופס ברגלי הכיסא עליו הוא יושב ומושך אותן בחוזקה. ניקולס האמיץ מקבל מכה חזקה בראשו ונאנח בכאב.
אני עוקף את הכיסא ודורך על צווארו.
"דבר!"
"לא – אגיד – כלום!" נוהם ומאדים ממאמץ, "א-אבל..."
אני משחרר מעט את רמת הלחיצה של רגלי על גרונו והוא נושם עמוק. "אגיד לך דבר אחד, ובתמורה... אני רוצה טיפול בפצעיי."
"לא דורש הרבה." מעיר אריק.
"לא מספר הרבה?" אני מעיר בשאלה ומכווץ את גבותיי.
"בדיוק. אני לא יודע מי שלח אותי. זה היה בחור אנונימי. לדעתי, הוד מלכותך," מביט בי במבט נגעל, "יש לך בוגד קרוב ללב. הוא ידע על מסיבת המסכות, ואמר לבוס שלי לתקוף."
אני מהנהן.
אלו היו אחת האפשרויות כיוון שעוד לא גיליתי מי עומד מאחורי רצח פלורה, המלכה הקודמת.
"אין סיכוי." אריק מניד בראשו, "אין מצב שיהיה בוגד בארמון, אנחנו שומרים מכל פינה."
"זה יכול להיות חייל." מעיר ניקולס.
"החיילים שלי עברו כל-כך הרבה מאז עלייתי לשלטון, עשיתי עליהם כל בדיקה אפשרית והעפתי את מי שלא נראה לי." אני אומר, מרים את ניקולס לישיבה ומוציא את הסכין בתנועה חדה מזרועו.
"שיט!" הוא צועק.
אני מגחך.
"אין טעם בכלל לחשוב בכיוון הבוגד. אתה מנסה להסיח את דעתנו." טוען אריק בקול זועם. "דיאבלו, בוא נלך. הוא מבזבז לנו את הזמן. החברים שלו ישברו מהר יותר ובקלות."
אני מביט בעיניו של אריק ומהנהן באיטיות. "צא החוצה, אריק. אני אצטרף לאימון עם החיילים בעוד שעה."
הוא מזעיף פנים, "מה שתגיד." כשהוא מפנה את גבו, אני בוהה בו לרגע ארוך. תחושת הבטן שלי כבר לוחשת את הסוד הגדול באוזני.

אני משחרר את ניקולס מכיסאו, "בלי תנועות חדות, אני לוקח אותך לטיפול."
לאט לאט הוא נעמד, משפשף את מפרקי ידיו, קורע את חולצתו ההרוסה וחובש את הפצע העמוק בכף ידו.
ברגע הכי בלתי צפוי אני מטיח אותו לקיר, מצמיד את חזהו לקיר הקפוא ודופק את ראשו בקיר. "מצטער, אני חייב להחליש אותך עוד טיפה." אני מחייך מאחורי אוזנו.
"אמרתי שאתה בן זונה?! סדיסט! כל הארמון הזה מלא בגברים חולי נפש!" הוא מתנגד לי אך אני משתלט על תנועותיו במאבק.
"אני אציע לך עסקה טובה יותר, ניקולס. מעוניין?"
"לך על זה." יורק דם מפיו ומביט בי בזווית עינו, ממורמר ואדיש.
"תקשר אותי לאיש האנונימי הזה ובתמורה אעניק לך מגורים בממלכה האפורה. מקום יפהפה, נטוש... תוכל לעשות בו כל מה שיעלה על רוחך. אשחרר אותך לאחר טיפול רפואי ראוי עם סוס וצידה לדרך. אם תסכים, תקבל טיפול רפואי בפצעים שטחיים וזמן מוגדר לחפש את האיש ההוא. כל חריגה מהזמן המוגדר, יהיה חבר צוות מעונה לאט-לאט."
ניקולס שותק לרגע ארוך, בולע את רוקו ואז מהנהן בהסכמה. "סגור."