חוב מלוכלך

פרק 27

"אנחנו שונאות קרבות של גברים חמומי מוח." ממלמלת ג'וד כשעוטפת את זרועי בכף ידה.
אני נושפת אוויר ומניחה את ראשי על כתפה. "ניסיתי להזמין את דיאבלו לבוא איתנו אבל הוא אמר שהוא עסוק מאוד הערב. ועכשיו כל מה שאני חושבת עליו זה כמה בא לי לחזור למיטה."
"כן..." לוחשת ועוצמת עיניים.
את הבוקר ביליתי עם בעלי החדש. כן, אני קוראת לו בעלי החדש, כי הוא לגמרי שונה מהגבר שאיתו התחתנתי. דיאבלו הצהיר חד משמעית על כוונותיו הרומנטיות כלפיי בזמן שאכלנו ארוחת בוקר, ולפני שעשינו אהבה הוא דיבר איתי על הסקס עצמו ועזר לי עוד טיפה להבין מה אני אוהבת.
אני בעיקר אוהבת כל דבר שקשור אליו... ואת השחרור שליטה המטורף כשאנחנו שוכבים.
האהבה שבלב שלי התפוצצה. רציתי לנשק אותו ולפצוע אותו בו זמנית.
"קדימה, טיאנה. אני רוצה לראות את הקרב במלואו." אבא שלי קורא לנו בעודו צועד לכיוון הקרב. בכל סוף שבוע, יש קרב שונה. הם נלחמים עד המוות, ומי שמנצח זוכה במטבעות זהב ושפחה.
בני מלוכה צריכים להגיע מידי פעם ולהראות נוכחות, ולכן זו המטלה שלי הערב.
"הוא לא היה בסביבה הרבה זמן," לוחשת ג'וד, שגם נעצה בו מבטים בדרך הנה. "הייתי בטוחה שבעלך מסתיר אותו, היו שמועות שהוא השפיל אותו בארמון."
"מה?" אני לוחשת בהלם ומנידה בראשי, "דיאבלו לא היה משפיל את אבי, שכחי מזה."
"אריק אומר שיש לדיאבלו תוכנית בנוגע למלוכה, אולי לא כדאי לבטוח בו עד הסוף, טיאנה-"
"ג'וד," אני מביטה בעיניה ועוצרת במקומי בבת אחת. "אל תגידי את זה. דיאבלו לא היה עושה דבר כזה לעולם. הוא אולי קשוח ודיקטטור, אבל הוא גבר אמיתי וכן. אי אפשר לשכוח שהוא גם לוחם, אז הוא מרתיע ולכן כל השמועות האלה! אין להן בסיס אפילו." אני תולשת את אחיזתה ממני וצועדת קדימה.
"בחייך, את יודעת שלא סבלת אותו עד עכשיו. מה קרה? הוא הראה לך כמה הוא מתוק? הוא נישק אותך? אמר לך שהוא מאוהב בך? הזדיינתם?"
אני קופאת, זעם מרטיט חולף בגופי. "סליחה?"
"טיאנה!" אבי צועק שוב.
אני מתנפלת עליה בשתי ידיי ומצמידה אותה אליי. "דיאבלו הוא בעלי. את אמרת לי שכדאי לי לתת לו הזדמנות, ועכשיו את בורחת כי שמעת כמה מילים מאריק, האדם הכי לא אמין בעולם." אני מעיפה אותה ממני. "אולי תפסיקי לזיין אותו בשקט ותגלי שהוא סתם עוד חייל של בעלי." גאווה שוטפת את דבריי.
ג'וד אדומה ונסערת, כמוני. "אני לא מאמינה עלייך!" רוקעת ברגלה ומתקדמת מהר יותר.
לאחר מכן, אני יושבת בכיסא המלכה, צופה בקרב אגרוף מזעזע. שני המתחרים מדממים, מותשים, כאובים. הנשים שלהן בוהות בהם ובוכות.
ג'וד יושבת לידי כי היא חייבת.
אם זה היה תלוי בי, היא הייתה בצד השני של האולם. אולי אני קצת משוחדת כי אני ודיאבלו התקרבנו מאוד ואני לא יכולה להאמין שהוא שוטה עלוב, אבל אני יודעת שאבי נעלם מסיבותיו, ואחת מהן היא התאהבות באחת המשרתות. הוא לא חיכה שהגופה של אימי אפילו תתקרר וקפץ למיטה אחרת. הלוואי שהיה נשאר בצללים עוד קצת.
"את לא מתכוונת לשאול לשלומי, טין?" הוא מניח את כף ידו הגדולה והמחוספסת על כף ידי.
אני מסתכלת קדימה ומוציאה את ידי מאחיזתו בעדינות, כדי שלא יבחינו בנו. "אני יודעת לשלומך היטב, אבא. רוצה לשתף מה שלום בת זוגתך?" הארס מעלה את המתח בינינו באש.
הוא מכחכח בגרונו, "אם את מנסה להעמיד מלך לשעבר לדין, לפחות תעשי את זה כמו מלכה, ולא פחדנית."
"אני לא פחדנית." אני מחייכת לאחת המשרתות שעוברת מולנו. "אני בעלת כבוד כלפי אבי, מלכי הקודם. לא אשפיל אותך."
"תמיד ידעתי שאפשר לסמוך עלייך, טין. אל תנטרי לי טינה על מה שעשיתי, היה לי קשה. פלורה הייתה אמורה לחיות עוד שנים רבות, היא כה צעירה... מעולם לא חשבתי שאתמודד לבדי עם האובדן."
"לבדך?" אני מסיטה את ראשי ופוגשת במבטו המבוגר. "אימא שלי נפטרה וחותנתי עם גבר זר לחלוטין. הייתי צריכה את אבא שלי, אך במקום לתמוך, הלכת למיטה של המשרתת הזולה ההיא."
הוא בולע את רוקו ומרכין ראש. "אני... אין לי מה לומר לך. לא חשבתי שתרצי בתמיכתי אחרי שחיתנתי אותך מבלי למצמץ."
אני מהנהנת, "אתה צודק. כעת, אתה ממש לא רלוונטי עבורי." כשאני קמה ממקומי, הפעמון מצלל ואני מסתכלת מטה. אחד המתחרים ערף את ראשו של השני ומחזיק בו בשתי כפות ידיו, מנער ומתיז את דמו בגאווה.
בחילה עולה בגרוני. אני רצה משם.
אבי הוא לא מלך, הוא סתם רכיכה חלשה. הגבר שחשבתי שהוא כל יכול... אכזב אותי ולא היה שם כאבא. הוא היה בוס, מלך, מפקד. הוא היה כל דבר חוץ מאשר אבא.
"טיאנה!" ג'וד רצה אחריי. אני יוצאת לרחוב החשוך, מתנשפת וומשיכה ללכת מבלי להביט לאחור. "אני לא חוזרת פנימה. לא הייתי צריכה לבוא בכלל." אני אומרת בכעס.
"חכי לי, אני לא נשארת כאן בלעדייך." אני שומעת את קולות צעדיה כשהיא רצה, ואז מרגישה את ידה על כתפי. "מה הוא אמר?"
"הוא אפילו לא באמת מצטער על מה שקרה." אני פולטת בזעם, "אני באמת מתלבטת אם הוא בכלל אהב את אימי, או שהשלים עם נוכחותה בחיו."
ג'וד מחבקת אותי בעדינות, מעסה את גבי וצועדת איתי ברחוב החשוך. "מותר לך לכעוס עליו, אבל אל תתני לו להרוס לך את הערב. אין לו כוח עלייך, נכון?"
אני מהנהנת, "הוא לא הרס, הייתי צריכה לשמוע אותו אומר את זה כבר הרבה זמן. הוא לא אהב את אימא כמו שרציתי ודמיינתי. אימא כנראה לא אהבה אותו, והם היו רק נשואים על הדף."
"ותראי אותך, הנישואים שלך אמיתיים, לא על הדף. את שונה מהם לחלוטין."
"חשבתי שאת בטוחה שדיאבלו עושה לנו תרגיל מלוכלך או משהו." אני מצחקקת קלות, אך הצחוק נשמע כמו מכונה מקולקלת.
"כן, אני מצטערת על מה שאמרתי, זה היה די נורא."
"כן, גם אני מתנצלת. לא התכוונתי לומר את זה ככה." אני דוחפת אותה מכתפה, "איך היה עם אריק? ראיתי שהתנשקתם."
ג'וד נושכת את שפתה ומסמיקה, "הוא נישק אותי קודם, אני רק נענתי לדרישתו." מרימה ידיים בכניעה.
אנחנו צוחקות.
"קידמתי את עניין החתונה ביניכם ושלחתי מכתב לאימא שלו. תתכונני, היא ממש אוהבת אותך."
"באמת? חשבתי שהיא תעדיף נסיכה ממלכה אחרת או משהו."
אני מושכת בכתפיי, "שכנעתי אותה קצת,"
"סיפרת לה שהתנשקנו?!" היא צווחת וקופאת במקומה.
"מה פתאום! אמרתי לה שישתלם לה כלכלית, שתוכל לגור באחוזה יפה ולקבל הטבות של המעמד העליון, והיא מכרה את בנה כמה שעות תאחר כך."
היא נושפת בלחץ, "אני מתחתנת עם אריק."
"את לגמרי מתחתנת עם אריק." אני מסכימה בקול מנומס כשעמוק בפנים ממד בא לי לצרוח ולרקוד איתה.
לפתע, משהו מתנפל עליי מהצללים ויד מורמת באוויר ומתנגשת בפניי.
אני נופלת על האדמה כשגוף רזה עולה מעליי ומכה אותי שוב ושוב ושוב.
״אההה!!! הצילו! שומרים!״ אני צורחת בהלם ופחד מצמרר והודפת את התוקף שלי, אך הוא לא מוותר ודוקר את פניי כמה פעמים.
כאב חד בעין שלי פועם ובלתי נסבל. דם זולג על פניי.
אני שומעת את ג'וד רוקעת ברצפה ונלחמת בכל הכוח במשהו שאני לא רואה.
"הצילו!" אני צורחת בקול, לא יודעת אם אני חזקה מספיק להילחם בגופי.
"אף אחת לא תגע בגבר שלי ותישאר בחיים לספר." קול מלא רעל, זעם וקנאה ירוקה לוחש באוזני. מכה עוצמתית מעיפה את פניי הצידה.
אני לא מצליחה לפקוח עיניים, ונופלת עמוק לחשכה.