חוב מלוכלך

פרק 21

טיאנה:
כמה דקות לפני כן:

בחיים לא חשבתי על אימא של דיאבלו. ראיתי אותו בתור מפלצת חסרת רחמים ולא ניסיתי לחשוב מעבר. עכשיו כשאני מסתכלת עליה בדרכי לשולחן לצידו היא ניצבת, אני יכולה לראות שיש לה לב טוב. אליס סטונהאם היא אישה מנומסת, עם עיניים חומות ואוהבות. שמלתה לבנה ובולטת ועורה בהיר.
אני מגיעה אליה ומחייכת, "שלום, הוד מעלתך,"
הלב שלי דופק מהר יותר.
"טוב לראות אותך סוף סוף, טיאנה." אאוץ, "חיכיתי לך המון, אבל כשהבנתי שאף אחד לא יבוא לבקר אותי בדירתי, הגעתי עד אליכם בעצמי."
כן, לא ממש חשבתי עלייך.
"אנחנו מתנצלים, דיאבלו עסוק סביב המלחמה, והוצאות להורג." כן, טוב, זה בגללי. אבל עכשיו נראה שאני ודיאבלו חוזרים לנסות להיות זוג נשוי ומלכותי.
"כן, אני זוכרת איך אבא שלו היה. אל תתני לו לטבוע בניירות של מלוכה, כן?" הניפה את ידה וצחקה.
אני חייכתי, למרות הלחץ שגאה בי. "תרצי לרקוד קצת? אשמח להכיר אותך לעומק."
"כמובן," מושיטה לי את ידה, "כשהייתי בבית כעסתי מאוד על הבן שלי בגלל שלא בא, אבל עכשיו כשאני רואה כמה שאת יפה... אני מבינה."
אני מסמיקה וצוחקת, "תודה רבה, גם את מהממת. האמת היא שהדמות החזקה של דיאבלו גרמה לי לחשוב שאין לו לב, אז בטח שלא אימא."
וואו. הכנות, טיאנה, הכנות...
למזלי, אליס לקחה את פליטת פי באהבה, "כן, אני מניחה שאת צודקת. אך זה מתרכך עם השנים, כשהוא היה צעיר הוא היה רשע יותר."
אני יודעת, תאמיני לי שאני מכירה את זה על בשרי.
"הוא כמו יין. ככל שהזמן עובר..."
"הוא נהיה אכותי יותר." אני משלימה בחיוך ומסובבת אותה סביבי.
"את חושבת שהוא אוהב אותך כבר?" מפתלת את גבותיה.
אני מרכינה את ראשי במבוכה, "אני לא חושבת שזו אהבה כרגע, יותר כמו השלמה עם המצב..."
"מה את אומרת..." היא מחייכת, ״עצוב לי לשמוע שככה את רואה את המצב, אבל אני מבינה. גם אני לא רציתי את בעלי, אבל עשיתי את המוטל עליי.״
אנחנו מפסיקות לרקוד וחוזרות לשולחן, ממשיכות לדבר על חייה, היא מדברת לפחות, עד שדיאבלו מגיע.

דיאבלו ואימו בקשר מתוח, זה בטוח. היא די נעלבה ממנו, אני חושבת. כשהוא הולך היא מביטה בגבוה בכמיהה וגעגוע.
אני והיא רוקדות לצלילים עליזים בהמשך הערב, ואני מתחילה להתעייף.
קול זכוכיות מתנפצות סביבנו נשמע.
״מה זה?!״ אליס צורחת באוזני ואוחזת בזרועי בכוח. חיילים בבגדים שחורים ומסכות יורדים בעזרת חבלים מהתקרה והחלונות, מקיפים אותנו. ריח של שרפה נכנס לאפי.
"דיאבלו!!" אני צורחת ומנסה לברוח יחד איתה. אך החיילים מביטים בעיניי ומטים את ראשם בהבטחה.
"דיאבלו!!" אין מענה.
האש מסתירה הכל. ריח העשן חונק.
הזכוכיות ממשיכות ליפול סביבינו, החיילים רוצחים את האורחים באלימות שאין כמוהה, ואז כל התקרה מתרסקת מעלינו.
"טיאנה, איפה את?!" שאגתו של דיאבלו נשמעת, מלאת דאגה ופחדים.
הוא פוחד.
"הצילו!" אין מקום מילוט אז אני מתכווצת על הרצפה יחד עם אליס, מגנה על ראשי וראשה. סביבי הכל הפך לקרשי עץ, ורגלה של אליס נתקעה מתחת לאחד מהם.
ולעזאזל, הם כבדים.
"טיאנה, תטפסי מעל הרסיסים, צאי! דיאבלו מחכה בגג!" אליס נשכבת על חזה וצופה בי מנסה להעיף את הקרש העבה שעל ירכה.
"אני יכולה-" אני מנסה, פניי מאדימות ממאמץ. אך אז, חום עוצמתי שורף את קצות אצבעותיי.
"אההה!" אני והיא צורחות יחד, כשהכל מתחיל להידלק.
"אליס!" אני תופסת את כתפיה ומושכת, "קומי!"
"לכי , תטפסי לבעלך לפני שנישרף ביחד." היא מביטה בעיניי ומהנהנת בחוזקה. "קדימה."
אני מנגבת את הדמעות בעיניי ומנידה בראשי.
"טיאנה, תאחזי בחבל!" צעקה מוכרת נשמעת מעליי, ואני נתקלת בעיניו של אריק, "בואי אליי, אני אעזור לך."
אני מבולבלת מידי, מביטה בחבל השחור שנשלח אליי וחוזרת להביט באליס. "סליחה..." שפתיי רועדות.
היא סובלת מכאבים, מניחה את ראשה על הרצפה ועוצמת עיניים, "לכי מכאן." מתכווצת.
אני תופסת את החבל ומיד עולה מעלה, מרגישה את האשמה מחסלת כל פיסת תמימות שעוד הייתה בי.