חוב מלוכלך

פרק 15

השיער שלי מתבדר ברוח, וחיוך נפרש על שפתיי. "תלמד אותי עכשיו. תוכיח שאתה מורה טוב, וניפגש גם בערב, אחרי הארוחה."
"כרצונך, הוד מלכותך." הוא יורד מסוסו, מיישר את חליפתו הלבנה ומוביל את הסוס הצידה. "בואי נקשור את הסוסים, ונתאמן על החלק הבסיסי, לפני שתעלי על הסוס."
אני מהנהנת, עושה כמוהו ומובילה את סוסי לגזע עץ קרוב ששמוט על הקרקע. לאחר מכן אני נעמדת מול ברנרדו, מעט לחוצה אך מלאת צפייה. אני רוצה להרשים את תושביי. אני רוצה להרשים את בעלי, ולגרום לכל אחד לשים לב אליי.
"שימי יד על כתפי," מורה ואני מבצעת. "עכשיו, תקשיתי את הגב לאחור קשת ותנסי להגיע עם הראש לדשא."
"מה?!" אני מביטה בו כאילו הוא משוגע.
"את מספיק גמישה, קדימה." מחייך.
אני נושפת אוויר ושואפת אוויר חדש, נשענת לאחור ומנסה להגיע. "השיער שלי נוגע, זה נחשב?"
"לצערי, זה לא. אבל נתאמן על זה. עכשיו – שימי את היד שעל כתפי על האדמה."
אני חושבת שהוא איבד את זה. ואני עוד יותר – כי שאלוהים יעזור לי, אני צמודה לגבר זר לחלוטין, בלי השגחה, ועשיתי אותו עסקה כאילו והוא השטן.
שטן מחכה לך בארמון, קול במוחי לוחש.
אני עושה כדבריו שוב, ומוצאת את עצמי מעוקלת כמו קשת לשיער. "גיזס קרייסט." אני ממלמלת.
"תרימי רגל אחת, קחי תנופה ותנסי להתהפך." הוא מתרחק ממני מעט, ידיו עוטפות את מותניי ושומרות עליי יציבה.
אני מרימה מעט את הרגל, מאבדת שיווי משקל ו-
קול של גופה נחבטת ברצפה מבהיל אותי, יחד עם שריקה של חתיכת אוויר.
חץ.
יורים עלינו חצים-
אני נופלת ארצה בחבטה כואבת, ישר על התחת. מזל שיש לי את השכבות של השמלה, אני חושבת לעצמי. בטח הגב שלי היה נשבר.
"ברנרדו טולדו, אתה פאקינג מת!" נהמה אכזרית ואפלה נשמעת, יחד עם צעדים מלאי עוצמה. רטט חזק עובר בתוכי ואני מיד מזדקפת, עם כל הכאב.
אני פוגשת במיידי את מבטו המעורר אימה של בעלי, מתקדם בחליפתו השחורה ושפת גופו המפחידה ישירות אל ברנרדו. כפות ידיו הגדולות שידעו יותר דם מכל אדם וחיה אחרת בטבע לוכדות את צווארו של הבחור המסכן, והוא מרים אותו באוויר. "אתה מעיז להתעסק עם האישה שלי?" לוחש מול פיו.
"דיאבלו!" אני צורחת וקמה על רגליי.
"סתמי תפה, זונה!" עיניו נורות אליי, נראות זרות ורעות. כמו דיאבלו הצעיר. אני קופאת בן רגע, עומדת על הדשא ונרעדת מפחד ומהרוח הקרה שמעיפה את שערי הנה והנה. "קחי את הסוס ולכי לארמון, אין לך מה לחפש כאן." פוקד. כפות ידיו לוחצות על גרונו של ברנרדו.
ברנדרדו נחנק, רגליו נעות באוויר בחיפוש אחר יציבות וכפות ידיו מנסות להזיז את דיאבלו ממנו. "אני... מצט..ע..ער, לא-"
אגרופו של דיאבלו נוחת לו על הלסת, ומעיף אותו על האדמה. אני מתכווצת בכאב. "דיאבלו, עצור!"
כשהוא קולט שברנרדו משותק, כנראה גם מעולף, הוא מתקדם אליי כמו חיה אלימה. אני צועדת לאחור, לא בטוחה אם זה אותו אדם שנגע בי, לחש לי מילים אינטימיות וידע איך להקסים אותי.
"אל תברחי, תודי בבגידה ותשלמי עליה." נוהם בזעם, כפות ידיו ננעלות על מותניי בכוח מכאיב והוא טורק אותי על גופו. "כשאני אחזור לארמון, אני אכאיב לך, אני כל-כך אכאיב לך שאת לא תזכרי מי את, טיאנה." הוא צוחק צחוק חלש, ולוחש באוזני, "את תתחרטי על הבגידה הזו, תבכי לאלוהים שיעזור לך. אבל כאן, הדבר היחיד שחשוב הוא אני, האיש היחיד שיעמוד לצידך יהיה אני, והגבר היחיד שתכירי יהיה פאקינג אני. אם נהנת מהמגע של הזין שלו, אני מבטיח לך, שאחרי שתקבלי את שלי לא תרצי שום זין אחר, לא תוכלי להכיל-"
"דיי! די! מספיק! תעצור את זה!" אני צורחת ומכה את חזהו, עיניי רטובות מדמעות. "אני לא בגדתי." חזי נרעד וכל גופי מלא בצמרמורות.
דיאבלו מחייך אליי חיוך רע, כזה שמבטיח שהוא יסתער עליי בקרוב וכדאילי לברוח ולסתום את הפה. "תבכי, מעניין מה יקרה כשאני אזיין אותך, מפונקת וחלשה שלי. אולי בכלל לא תגיבי יותר." לוחש, "קדימה, לכי מכאן. את החבר שלך אני ארצח הערב מול העיניים הדומעות שלך."
והוא מעיף את גופי על האדמה בגסות. כאב מזעזע את עצמותיי. בטוח יהיו לי סימנים כחולים על כל הגוף, על המותן ועל הירכיים. אני קמה באיטיות, צופה בדיאבלו מרים את ברנרדו על הסוס הלבן שלו ודוהר במהירות אל הארמון. משאיר אותי מלוכלכת בבוץ, בוכה ומוכה עם הסוס שלי.
הלב שלי מתכווץ בפחד, בטני מתהפכת.
הרסתי את חיי בגלל שרציתי להוכיח שאני חזקה.