חוב מלוכלך

פרק 14

שקרים... הם יפים כשלא מבחינים בהם.
הקול שלו מהדהד, כמו רעל מתקתק שנוזל על שפתיי ואני רוצה לטעום. כשאני בזרועותיו, אני אדם אחר. הגוף שלי מתפתל, האוויר שתקוע בחזי משתחרר בנשיפות רכות, ורגליי נפשקות כדי שהוא יעמוד ביניהן. אני מתאימה את עצמי אליו כל פעם מחדש, ולאחר מכן צועקת על עצמי כמה שזה דפוק.
אני לא יכולה להימשך לבעלי. זה לא בסדר. לימדו אותי שאני צריכה להביא יורש, לחנך אותו ולציית למלך. זה תפקידי העיקרי. ועכשיו? לא דמיינתי שאחוש דברים כאלו כלפי בעלי.
מצד שני, אני מבינה את עצמי. דיאבלו הראה לי חלק מליבו כשבחר לא לקחת את גופי בליל הכלולות שלנו והבטיח שנתקדם בקצב שלי.
הוא מתחשב בי.
אני רוצה להגיד תודה, וגם לכעוס עליו.
אני רוצה לתפוס אותו מהעורף ולנשק אותו.
אני רוצה שירד לי שוב, אני רוצה לגעת בו, לחוש כל פיסה בגופו... וגם להכות אותו באגרופיי מרוב תסכול.
"כדור הארץ לטיאנה... תכף הסוס שלך בורח ממך מרוב שהמחשבות שלך קולניות." ג'וד מקליקה באצבעותיה מול עיניי, מפריעה לי לבהות בשערו השחור של סוסי.
אני מכווצת את גבותיי בזעף ומרימה את ראשי אליה. כף ידי ננעלת על מפרק ידה. "אין לך מושג על מה אני חושבת."
"אני חושבת שכן..." היא ממלמלת, שולחת אליי חיוך שובב וקוטפת תפוח אדום ויפה מהעץ לידנו.
"אל תחשבי, זה עושה ריח של עשן." אני מושכת את סוסי לאחור, ומתרחקת ממנה באיטיות. אין הרבה איתנו כאן בחוץ, כמה נערות רחוקות ונערים שיושבים על הדשא ליד עץ גדול וזקן וצוחקים. הריח של הדשא הרטוב והטבע מרעננים, אך למרות כל התחשוות שעולות בי מלהיות כאן, אני רוצה לחזור פנימה.
"בואי נלך." אני אומרת לג'וד ומושכת בכתפיי.
היא מחמיצה פנים ומתקרבת אליי, כף ידה ננעלת על לסתי ומכאיבה לי.
"איה-"
"אנחנו לא חוזרות רק בגלל שאת רוצה למזמז את בעלך." פוערת עליי את עיניה.
אני מכה אותה בעורף ומשתחררת ממנה. "תפסיקי להיות אלימה, ג'וד. אם אני אספר לך מה קרה כשחזרנו, גם את תרצי לחזור." אני לוחשת. אין צורך לעורר מהומה, ובטח שלא שמועות בין בני נוער רכלנים.
ג'וד נושכת את שפתה התחתונה, "אוקיי... בואי נדהר רחוק, את חייבת לשתף."
אני והיא קורצות, מתקרבות עם הסוסים מעט קדימה ומבהירות במבט אחת לשנייה – זה הולך להיות מצחיק.
"מה אתן עושות?" אחד הבנים מאחורי הסוס שואל, כשמבחין שהתחת החתיך של הסוס שלי קרוב מעט אליו. אני מצחקקת, נותנת מכה קלה לסוס וגורמת לצעקות רבות מאחוריי. כך עושה גם ג'וד.
כל הבוץ מהגשמים של אתמול הותז עליהם.
הצחוק שלנו מתערבב עם המחאות שלהם. "הי! חתיכת-!" לא מוצא את המילים.
אם יקלל את המלכה, ימצא את עצמו מת.
"אז?" ג'וד מתנשפת לאחר דהירה, "מה קרה?"
"אריק היה בחדר שלי ושל דיאבלו, כנראה גנב משהו." אני פולטת במהרה, ובזמן הזה אנחנו כבר רחוקות מספיק.
"מה?! הוא יהרוג אותו?"
ידעתי שאת מאוהבת בו! שלא לדבר על זה שהיא יכולה לבהות לו בתחת שעות ואז להכחיש בלי בושה.
"אני לא בטוחה. הם חברים טובים מאוד אז יכול להיות שהוא סתם יעניש אותו בפומבי, אבל זה דיאבלו..."
"הוא לא ירחם עליו." משלימה אותי.
"כן. מאתמול אני סקרנית. הוא פשוט אמר לי לצאת מהחדר אחרי ש... קצת אמ.."
"שמה?" דוחפת את כתפי בכף ידה ומחייכת.
"סוג של... התנשקנו? פשוט, זה לא הרגיש כמו נשיקה רגילה, והוא דיבר אליי בצורה... גסה." אני ממלמלת ומסמיקה. אלוהים אדירים, אני לא מאמינה שאני מדברת על זה, מודה במה שקרה בקול רם.
"גיזס, נשמע לוהט." לוחשת לי בהתגרות, החיוך דבוק לפניה כמו התרסה מעצבנת כלפיי. "תספרי לי עוד?"
אני מכחכחת בגרוני, "זה מביך."
"תספרי."
אני נושמת עמוק, מלטפת את צווארו הארוך של סוסי ומניחה את סנטרי עליו. "הוא יודע להגיד דברים בצורה... מפתה. בדרך שתמשוך אותי. לא משנה כמה אני רוצה להתרחק כדי להבין מה עובר עליי, מה אני מרגישה איתו, הוא מוצא דרך לחטוף את המחשבות מהראש שלי-" היד שלי עושה תנועה של משיכה מהאוזן כמטאפורה מצחיקה, "ולגרום לי לנזול כמו ג'לי. זה מעצבן, אבל גם..."
"חלומי, פאקינג חלומי טיאנה. על מה את מתלוננת בכלל?" מצחקקת ג'וד. "נשמע כאילו הוא מוצא חן בעיניך, ואתם כבר נשואים. תני לו הזדמנות, ואולי תהיו אחד מהזוגות האלה שמביאים עשרות ילדים ולא מתעייפים." גבותיה מתפתלות.
"איכס!" אני צוחקת ומזדקפת, "אני ממש לא רוצה להיות מכונת תינוקות."
"אבל כן רוצה לזיין את המלך..."
"לכי לעזאזל." אני מזעיפה פנים ומסמיקה. שאלוהים יקח אותה ויתן לה מחסום לפה, חסרת מוח ונימוסים.
"אה! קיללת! איזו מלכה מלוכלכלת..."
אני מתנשפת בכעס, תופסת את המושכות ומסתובבת לכיוון הארמון. הגיע הזמן לנוח, כי היא לקחה לי את כל הכוחות. "בואי, מתחשק לי מקלחת."
"שאקרא למלך לרחוץ אותך?" אני שומעת את צעדי הסוס שלה מאחוריי ואת קולה המתגרה בי, החיוך שלה בטח מתוח יותר. שיקרעו לה הפנים.
"תרצי שירחוץ עם ליפה או בידיים חשופות? אולי קצת שמן עיסוי...?"
אני נועצת בה מבט זועם כל-כך, שהיא משתתקת. ואז פורצת בצחוק.
יופי. עכשיו אני עם רגשות קיצוניים ולא שולטת בהם.
אנחנו עוברות בשערים של הארמון. רגע לפני שאני יורדת מהסוס שלי, סוס לבן נכנס לשדה ראייתי ועליו בחור צעיר. בחור בלונדיני, שערו מסורק לאחור, חליפתו לבנה עם כפתורים זהובים. החיוך שלו מנומס וקורן.
"שלום הוד מלכותך," מתקרב לסוס שלי, ומושיט לי את ידו העטורה בכפפה.
"שלום, מר..."
הוא מניד בראשו, "לא לא, תקראי לי ברנרדו." שוב הוא מחייך.
ג'וד מחייכת אליו בנימוס גם כן ויורדת מהסוס.
"אשמח אם תצטרפי אליי לרכיבה נוספת, קצרה." פונה אליי. קצת גס רוח שהוא לא מדבר עם ג'וד, וזה גורם לי להתפתל במקומי.
"אני לא יודעת... בדיוק חזרתי מאחת יחד עם ג'וד, חברה שלי." אני מחווה עם סנטרי אליה.
הוא מהנהן אליה, "בכל זאת?" שואל. "אשמח לשוחח איתך."
אני מהנהנת לבסוף ומדברת עם ג'וד, "את יכולה ללכת... אחזור בקרוב." אני וברנרדו החייכן יוצאים מהשערים של הארמון ומתקדמים לכיוון ההרים.
"על מה רצית לדבר? יש משהו שאני יכולה לעזור לך איתו?"
"האמת היא שכן, הוד מלכותך." בולע את רוקו ומלטפף את רעמת הסוס הלבן שלו. "יש לי בעיה קטנה, אבל אני מתקשה לבקש ממך עזרה."
אני מזהה את הפרחח מקילומטרים. הוא הולך לעשות את השיחה של ה... אני ממש ממש לא רוצה לבקש את זה ממך, אבל-
"פשוט תבקש, באמת. אני בטוחה שזו לא טרחה עבורי." אני מחייכת אליו. קצת מתנשא מצידי לומר זאת, אבל אין כמו להוסיף עניין בשיחה.
נראה כאילו הוא נרתע מדבריי, עיניו הכחולות כמו השמיים בקיץ נתלות על סוסו כאילו קשה לו להתסכל לכיווני. "אני זקוק למעט כסף... כדי להשתתף בנשף המסכות הקרוב."
והינה, המרצע יצא מהשק.
"הסתכל עליי כשאתה מבקש טובות כאלו. זה לא מנומס להסיט מבט ככה." אני זוקפת את כתפיי ומתקדמת מהר יותר עם הסוס שלי.
הוא מתקדם אחריי בהיסוס. "מתנצל, מלכתי. תוכלי בבקשה להבין אותי ולסייע?"
אני מעמידה פני אדישה, "אני לא יכולה לסייע לך מבלי לבקש מהמלך, ברנרדו. איני רואה טעם בכך שפנית אליי ולא אליו."
"אני... המלך לא יפגין רחמים כמוך, ופחדתי שיכעס עליי."
זה מכעיס אותי. "למה? חשבת שאני כזו רכיכה? ואם זו דרכך להשיג ממני את מבוקשך, אתה ממש גרוע בזה."
הוא נכנס ללחץ, "אז יש לי הצעה, הוד מלכותך. משהו שישתלם לשנינו."
זה גורם לי להביט בו שוב. עיניי הכחולות ננעצות בעיניו, הקשיחות שאני מנסה להפגין זורמת ממני. אני לא רכיכה, בטח ובטח לא איזו חוליה חלשה שגבר זר יכול לנצל. אני יכולה להעלות אותו על הבמה ולהעניש אותו בפומבי, ללמד אותו להתנהג בנימוסים וגינונים. אני גם יכולה להיות חזקה, וזה שאני אישה לא מוריד מערכי.
זה כן, קול קטן לוחש בתוכי, את יודעת שזה כן. שקרים הם יפים... כל עוד לא יודעים שהם שקרים, זוכרת? דיאבלו הארור. לא סתם קוראים לו שד.
"אני אלמד אותך לעמוד על הסוס, קצת תעלולים נחמדים... ובתמורה את תשלמי לי."
אני עוצרת את הסוס שלי, "ומה אעשה עם התעלולים האלה?" גבותיי מתכווצות, "אני מלכה, ברנרדו, אל תחרוג מהגבולות שלך וכבד אותי. דבר בצורה מכבדת. אם אתה מנסה לשחד אותי, אני אעניש אותך בדיוק כמו המלך." אצבעי עולה מעלה בנזיפה.
הוא פוער עיניים. "אני לא- תראי, אני אציג את זה בצורה שונה. בנשף המסכות, תוכלי להשתמש במה שאלמד אותך כדי להרשים את התושבים. אולי תרגיל על סוס יוכל לעזור לך עם המלך... בקצרה, זה יעשה לך טוב אם תדעי להשתמש בזה, והכסף שתעניקי לי בתמורה יהיה הכרטיס כניסה שלי לשם."
מצד שני, אולי הבחור כן מוצא חן בעיניי.
אני מעלה חיוך קטן בזווית פי, "זה עלול להיות רעיון טוב, ברנרדו."
"עלול? זה נשמע שלילי." הוא צוחק, והחיוך שלו באמת קורן. הצחוק שלו מדביק אותי, ואני מצחקקת גם כן, מתקדמת במעלה ההר ומשקיפה קדימה, לשדה ירוק ופנוי.
"בטח שזה שלילי, בסוף ארצה לשמור אותך לעצמי." אני קורצת.
נראה שהוא מסמיק, אך אני לא נשארת כדי לוודא ודוהרת את הירידה כדי להגיע לשדה הפתוח. מותר לי לצחוק עם גברים אחרים אני מזכירה ללחץ שגואה בי לרגע. זה בסדר, לעזאזל.

שנה טובה!!❤️
אשמח אם תכתבו לי קצת מה דעתכם על הכתיבה ועל העלילה, גם אם יש לכן ביקורת - זה יהיה נהדר ואשמח לקרוא.🩷