If You Want You Can - Taekook *גמור*

זיכרונות ילדות

נ.מ טאהיונג:
בואו נקפוץ שבוע בערך בסיפור, מכיוון ששום דבר לא השתנה חוץ מזה שג'ונגקוק לא הפסיק לפלרטט איתי, ג'ימין לא הפסיק להציק לי, החברים של ג'ונגקוק החליטו לעבור לגור לי בבית, ואני כמובן נשארתי להתמודד עם כל זה.

סוף שבוע.
מה בדרך כלל אתם עושים בסוף שבוע?.
יוצאים לטייל?, רואים סרט עם חברים?, יוצאים סתם איזה סיבוב נחמד?, יוצאים לשופינג?, מה מכל אלה אתם עושים?.
אז בואו אני אסכם לכם את הסוף שבוע הזה.
כלום.
ראיתם?, כלום.
אני ישבתי על הספה ובהיתי בטלוויזיה המכובה, אני חושב שזה כבר הרגל.
ג'ימין ישב לידי ואכל לי באוזן איזה חטיף לא ברור, ג'ונגקוק שכב על הריצפה משחק עם טאן, חייב לומר שזה היה חמוד, זה דרש לשכב לידו ו-, עזבו, בואו נעביר נושא, טיפה נסחפנו.
ג'ין ונאמג'ון ישבו בצד וניסו לדרבן אותנו לעשות משהו, מהסיבה שהם חושבים שאנחנו עצלנים, הוסוק ויונגי ישבו גם על הכיסאות בצד, והוסוק ניסה להסביר משהו ליונגי שעוד שניה דחף לו לפה את אחד מהפנקייקים שג'ין הכין לארוחת בוקר.
בקיצור, חוויות בבית הזה.

"טאהיונג אתה רוצה ים?", סוף סוף ג'ין קלע באחת מההצעות שלו למשהו נורמלי, "יוווו, כןןן, בואו ליםםם!", אמרתי בהתלהבות פתאומית, "אם אתה מסכים לטבוע אני בא", ג'ימין אמר מהצד, "שתוק אנ-",
"אל תתחילו", ג'ין קטע אותי, "אתם באים או לא?", הוא שאל שוב, כנראה בפעם האחרונה, "כןןןן!", אני וג'ימין צעקנו ורצנו לחדרים, בעוד ג'ונגקוק, יונגי, והוסוק ענו ביובש מחריד והלכו בעייפות לכיוון הבית של ג'ונגקוק, "לאן אתם הולכים?", שאלתי אותם לפני שנכנסתי לחדר שלי לקחת דברים, "אנחנו בורחים לך", הוסוק ענה לי, "מה??, חכו לייי", אמרתי בלחץ, "הוסוק תפסיק להלחיץ לי את הילד ובוא כבר לבחור לעצמך משהו ללבוש", ג'ונגקוק אמר לו בחצי עצבים חצי עייפות, לא הייתי בטוח בנוגע לזה.
אבל רגע.
הוא קרא לי ילד?.
"הייי, אני לא ילד, אני קטן ממך בסך הכל בשנה וחצי!", צעקתי לג'ונגקוק שהסתובב אליי בחיוך קטן, "אתה הילד שלי, לך להתארגן כבר".
"אוווו~", שמעתי את כולם מהצד, אפילו ג'ימין מהחדר.
"לעזאזל", אמרתי כשאני מנסה לא להראות את החיוך שמת לצאת לי מהפה.

"צ'ים די", אמרתי לג'ימין שפתח וסגר את החלון כל שניה משיעמום, "אבל כיף לי", הוא אמר, "אבל לי לא", אמרתי לו, "וזה לא מעניין אותי", הוא אמר "ועוד שני-".
"דייייי!!", יונגי קטע את הריב שלנו בצעקה, "אתם לא יכולים חצי שעה להפסיק לריב?", הוא שאל אותנו בעצבים, "מה אתה רוצה?, תגיד לג'ימין", אמרתי לו, עם כל הכבוד אבל זה אשמתו שהוא מציק, "מה אני יעשה משעמם לי", ג'ימין אמר, "אבל אני לא צריך לסבול את המריבות שלכם בגלל שמשעמם לך", יונגי אמר לו וניכר מהקול שלו שהוא מת לנצל את הנסיעה הזאת ולישון קצת, "אז תשים אטמים!!", ג'ימין צעק עליו, "אם היה לי הייתי שם!", יונגי צעק עליו בחזרה.
אני אומר לכם, היום הם רבים, עוד שבוע הם זוג מאוהב, תזכרו מה אמרתי.
"זה לא פאקינג מעניין אותי!!", ג'ימין צעק עליו בחזרה ולפתע עפנו קדימה בעצירה חדה של ג'ין.
"תקשיבו ותקשיבו לי טוב", ג'ין עצר בצד והסתובב לכיוון המושבים שלנו, רק מהמבט שלו עוד שניה התמסמרנו למקום, נאמג'ון ניסה להגיד לו שירגע אך הוא קטע אותו ב"סתום לפני שאני בועט גם אותך לבחוץ".
"או שאתם סותמים, או שאתם עפים עכשיו מהרכב ומנסים להסתדר לבד בדרך לים", ג'ין אמר בתקיפות והסתכל עלינו למשך כמה שניות בלי לומר כלום, "תגיד לטאהיונג הוא ה-",
"לא מעניין אותי", ג'ין אמר בעצבים, "או שאתם סותמים, או שאתם עפים לי מהרכב", ג'ין הוסיף והסתובב בחזרה להגה, ממשיך ליסוע.

ים.
תמיד אהבתי ים, הייתי הולך הרבה כשהייתי קטן, כשפחדתי להגיד להורים שלי את כל מה שאני עובר בבית ספר כדי שלא יהיו עצובים מזה. הייתי גר ממש, עשר דקות הליכה מהים, כל יום אחרי הבית ספר הייתי עושה עיקוף כדי ללכת דרך החוף ולפרוק את כל מה שצברתי במשך היום, לא מעט פעמים ההורים שלי שאלו אותי אם אני לא ישנתי בלילה, כי הייתי חוזר עם עיניים אדומות מהבכי, והם כמובן העדיפו לשער שזה מעייפות.
"על מה אתה חושב?", ג'ונגקוק קטע את המחשבות שלי כשהוא התיישב לידי עם כמה צדפות ביד, "סתם, זיכרונות מהילדות", אמרתי לו בחצי חיוך.
כולם שיחקו והשתללו במים, למעט יונגי שישב וקרא ספר עם פחית קפה.
אני וג'ונגקוק ישבנו וצפינו בהם מטיפה מרחק, הרגשתי את הרוח מתנפצת לי על הפנים ומעיפה את הדמעות שהתחילו לרדת לי בלי שום התראה מוקדמת, כאילו התרגלו כבר לעשות את זה ברגע שהם רואות את המים.
"אתה בוכה?", ג'ונגקוק הסתכל עלי ונגע טיפה בלחי שלי כדי לבדוק אם הוא רטוב, "ל-לא", אמרתי ממהר לנגב את הדמעות ולחייך חיוך מאולץ, "טאהיונג, אל תשקר לי, מה קרה?", הוא שאל ולפתע הרגשתי גוש דמעות חונק את הגרון שלי.
התגעגעתי אליו, אני יודע, זה נשמע מטופש, אבל מכל הילדים בבית ספר הוא היחיד שבאמת עשה משהו עם כל מה שקרה, אמנם גיליתי את זה לא מזמן, אבל זה רק גרם לי לאהוב אותו יותר, המסתוריות שבו, שהוא עושה דברים בשקט בלי הרבה רעש מסביבו.
עלה לי לרגע הפרצוף שלו כשהוא היה קטן יותר, כמה הוא התבגר, כמה הוא גדל, הוא השתנה, ולטובה.
אני זוכר שכשהייתי מקבל מכות בימים שג'ימין לא היה נמצא, הוא היה בא ויושב איתי, מקשיב, מחבק, לא מדבר יותר מידי, אומר את מה שצריך וממשיך להקשיב.
ואני חשבתי שהוא רק פה כדי להקשיב לי ולא לסלק את כל הביריונים האלה, כמו שהוא הבטיח שהוא יעשה, אבל הינה הוא עשה, ואני לא ידעתי את זה אפילו, אם רק הייתי יודע אז הייתי מעריך אותו הרבה יותר.
אחרי כל זה הקשר שלנו התנתק בפתאומיות כשהוא עבר לגור במחוז אחר, בלי לומר מילה, הוא פשוט עזב, הייתי צריך לגלות את זה משהכנים שגרו מתחתם.
אבל היום אני מבין, הוא לא עזב, ההורים שלו מתו בתאונת דרכים פתאומית, והוא כנראה נכנס מזה לטראומה והתנתק מכולם.
שנים ניסיתי להדחיק את העובדה שאני מתגעגע אליו, ושהוא הראשון שבעצם גרם לי להבין שאני אוהב בנים, קיוויתי שהוא יחזור, קיוויתי שיום אחד יתחדש הקשר, והינה, פגשתי אותו בדרך הכי לא צפויה, בסיטואציה הכי לא צפויה, בדיוק כמו בהתחלה.

המשכנו להסתכל אחד על השני במשך כמה דקות, ג'ונגקוק ניגב את הדמעות שלא הפסיקו לזלוג ולהכניס טעם מלוח לפה שלי, הוא משך אותי לחיבוק וליטף את הראש שלי כדי להרגיע אותי, המשכתי לבכות על החזה שלו במשך כמה דקות עד שנרגעתי מעט.
"התגעגעתי אליך", פלטתי.

פרק חדש😃
מקווה שנהנתם🫶🩵
אשמח להערות והארות✨
יעלה פרק בונוס ביום רביעי, פיצוי על העיכוב של שבוע שעבר🩶