If You Want You Can - Taekook *גמור*

היונג

"מאח שלך"

נ.מ טאהיונג:
"אני יכול לראות את זה בבקשה?", הוא אמר עדיין בקול תקיף וחד, "א-אתה בטוח?", שאלתי אותו, מפחד שיפגע שוב, "כן טאהיונג, אני בטוח, הכל בסדר", הוא אמר בקול מרוכך יותר, אך עדיין חסר סבלנות, "א-אוקיי, אני אלך להביא את זה", אמרתי בייאוש והלכתי לחדר להביא את המתנה.

ג'ונגקוק פתח לאט את המתנה, תוך כדי נשימות עמוקות, בפנים היה אלבום עם תמונות של ג'ונגקוק וג'ונגהון כשהיו קטנים, ג'ונגקוק דפדף בדפים בחיוך עצוב, היו שם תמונות מהטיולים שלהם יחד, עם חיות המחמד שאימצו, או אפילו סתם תמונות שנראות חסרות משמעות, אך עבור ג'ונגקוק זה היה עולם שלם, עולם שלם שמעולם לא הכרתי, עולם שלם של ג'ונגקוק אחר, של ג'ונגקוק שמח ומאושר, של ג'ונגקוק סביב המשפחה מלאת החיים שלו, עולם שאני אף פעם לא יצליח להכיר.

ג'ונגקוק הוזיז את האלבום לצד ופתח את המכתב, התאספנו כולם מסביבו כדי לראות ולהבין, מה גרם לו לחזור, או מה גרם לו ללכת.

"ג'ונגקוק אחי היקר
אני רוצה לאחל לך יום הולדת שמח קודם כל, ולהגיד לך שאני אוהב אותך ומצטער.
אני רוצה עכשיו להסביר לך מה קרה במכתב, כי אם אני ינסה לדבר איתך אתה לא תקשיב לי.
התאונה שהייתה לך, לאבא ואמא, נגרמה על ידי אנשים רעים, אנשים שהחליטו לקחת את החיים של אבא ואמא, ורצו גם אותך כמוהם, אך אתה שרדת, האנשים שעשו את התאונה היו חייבים לאבא ואמא המון כסף, אך לא היה להם מאיפה להחזיר ולכן הם החליטו שהרעיון הטוב ביותר להתפטר מהחוב, זה להתפטר מהם.
אני יודע שאתה עצבני כשאתה קורא את זה, אבל בבקשה חכה קצת.
הסיבה שבגללה עזבתי, זה כי הבנתי מההתחלה שזה הם, רציתי לנקום בהם ולגרום להם לשלם על מה שעשו, ידעתי שזה כרוך בהרבה סכנות, אבל יותר מכל ידעתי שאם אתה תיהיה קרוב אליי, גם אתה תיהיה כלול יחד איתי בסכנות האלה, לא רציתי לאבד גם אותך, לכן החלטתי לעשות את זה לבד, לא הפסקתי להתגעגע אלייך אפילו לא לרגע אחד, כשהם הגיעו לרגע ושילמו על מה שהם עשו, כל מה שחשבתי עליו היה אתה, על מה שחווית, ועל מה שלא היית צריך לראות.
אני מצטער שעזבתי בלי להגיד כלום, כי ידעתי שתבוא אחריי ולא רציתי בזה, רציתי שתשאר במקום בטוח ולוודא שאתה לא תפגע.
אני אוהב אותך אח קטן, ומאחל לך את כל האושר והבריאות בעולם.
כשתרגיש שאתה מוכן לדבר איתי, זה המספר שלי: 090***"

"ג'ונגקוק סיים לקרוא את המכתב בדמעות, הוא הוציא את הטלפון שלו מהכיס והקיש ברעד את המספרים שהיו כתובים בסוף המכתב, הצענו לו ללכת למרפסת ולדבר איתו, והוא כמובן הסכים להצעה והלך לכיוון המרפסת שרק אתמול ניקיתי מהשלג שהצטבר בה.

נ.מ ג'ונגקוק:
הרגשתי רע עם עצמי על כל השנים שקיללתי אותו, על כל הרגעים שלא החשבתי אותו כאח שלי, ועל כל הפעמים שכעסתי עליו וחשבתי שעזב אותי.
נשארתי עם האצבע על החיוג, מתלבט אם לעשות את זה או לא, אם לתת לו להסביר לי את הכל בעצמו ולא במכתב, הרגשתי שאני חייב לשמוע שוב את הקול שלו, לשמוע שוב את המשפחה היחידה שנותרה לי, את המקום היחיד שהייתי בורח אליו כשהיה קשה לי, את המקום היחיד שהסכים עם כל השגעונות שלי, הרגשתי צורך לחזור לאדם היחיד הזה שהיה חלק ממני, עם אותו הדם כמו שלי.

"ה-הלו?", שאלתי בגמגום כשהשיחה נענתה, "מי זה?", ענה קול גברי מהצד השני, הקול אמנם התעבה, אך נשאר עם אותו צליל מוכר שישר הצלחתי לזהות, "ג'-ג'ונג-קוק", אמרתי כשאני מתאפק לא להתפרץ בבכי לתוך השיחה, "או אלוהים כמה שחיכיתי שתתקשר", שמעתי אותו מהצד השני פולט אנחת רווחה, שמחתי לשמוע שלמרות השנים הוא לא השתנה, "אז..?, אתה סולח לי?", הוא שאל ולפתע פרצתי בבכי, הרגשתי שאני לא יכול להחזיק יותר, התגעגעתי אליו יותר מכל אדם אחר בעולם, ואני אסיר תודה למחשבה שלו לחזור בחזרה.
"ה-היונג", אמרתי בבכי בלתי פוסק, "א-איפה אתה?", שאלתי מנסה לעצור את הבכי, "בבית שלי, יא, ג'ונגקוק, תפסיק בבקשה לבכות, אני לא אוהב לשמוע אותך ככה", הוא אמר וקולו נחלש לקראת הסוף, "א-אני רוצה לדבר איתך", אמרתי בקול רועד מהבכי, "איפה אתה גר?", שאלתי שוב, "למען האמת..., אני גר ממש קרוב אלייך", הוא ענה ובקולו נשמע עצב לא מובן, "מה זאת אומרת?", שאלתי אותו כשאני נרגע לאט לאט, "הרגשתי צורך לראות אותך, אז החלטתי לפני חודש לעבור לגור לידך, בכל זאת היית חסר לי כל השנים האלה באופן ניכר", הוא אמר ופלט אנחת יאוש, "אני גר ב**", הוא אמר, "אני מחכה לך", הוא הוסיף וניתק.

חייכתי כמו שלא חייכתי כל החיים שלי, הכנסתי את הטלפון לכיס ורצתי לכיוון הדלת, "ג'ונגקוק!", שמעתי לפתע את טאהיונג קורא לי, הסתובבתי לאחור וראיתי אותו מסתכל עליי בתמהון, "אני יסביר אחר כך", אמרתי, נשקתי לו במהירות על השפתיים ויצאתי מהבית כמו רוח סערה.

הגעתי לכתובת שהוא ציין, ראיתי בית בין שתי קומות, עם חצר מטופחת, דבר שמאפיין מאוד את אחי, הוא תמיד חלם שיהיה לו בית עם חצר מלאה בפרחי גן, הסתכלתי על האזור וראיתי בצד כלוב שמכיל שני ארנבים, חייכתי למראה והרגשתי את הרוגע במקום.
עליתי במדרגות הקטנות שמובילות אל דלת הבית, ודפקתי בעדינות, עדיין חושש מעט, תוך שניות ספורות הדלת נפתחה והוא עמד בפתח, הוא לא השתנה הרבה, חוץ מזה שהוא ניהיה שרירני יותר, הוא חייך למראה פניי, היה לנו אותו חיוך, כולם תמיד התבלבלו בינינו כשהיינו מחייכים, ושמחתי לראות שזה נשאר ככה.
הסתכלתי עליו לכמה רגעים, מרגיש את הדמעות עולות לי לעניים, ואחרי כמה שניות התנפלתי עליו בחיבוק מוחץ.
הוא בכה לי על הכתף ולא הפסיק להגיד עד כמה הוא התגעגע אליי כל השנים האלה, הוא דרש להדפיס את הרגע הזה על הקיר בחדר שלו, ולזכור עד כמה הייתי חשוב לו ברמה שהוא בעצמו אפילו לא חשב, התפרקתי גם אני על הכתף שלו, מרגיש צורך להרגיש שוב את החיבוק המנחם שלו, חיבוק שרק אח גדול יכול לתת.
נרגענו מעט ונכנסנו לתוך הבית שלו, הוא היה נקי ומסודר כמו החדר שלו שהיה בבית, שאלתי אותו שאלות, והוא שאל אותי, השלמנו את הפערים שהיינו צריכים לחוות יחד, סיפרתי לו על טאהיונג והוא התרגש כשהבין שזה הילד ההוא מהתיכון כשהייתי קטן, הוא הזכיר לי כמה הייתי חופר לו עליו ברמה שהוא כבר מההתחלה חשד שאני מאוהב בו, וצחק כשהבין שזה באמת היה נכון, הוא סיפר לי לפרטי פרטים את מה שקרה ואת כל הסיבות שהוא היה צריך לעזוב, ואף אחת מהן לא התקרבה אפילו ללנסות לפגוע בי, הצעתי לו לבוא לבית שלי ולפגוש את טאהיונג ואת האחרים שהכיר כבר לפני, הוא כמובן הסכים ברצון, ושמח לפגוש את ג'ין שהיה חבר נפש בשבילו, ומשם בעצם ג'ין הכיר אותי, הוא רצה לגמול לו על זה שהוא לקח עליי אחריות ודאג לי כל השנים האלה, הדבר היחיד שהוא פחד ממנו, זה הכאפה שהוא יקבל מג'ין גם אחרי כל ההסברים, כי אחרי הכל, זה ג'ין.

דע, איזה פרק מדהים
הסיפור ממש מתקרב לסוף, מקווה שנהנתם, ויש הרבה סיכויים לעונה שניה.
פרק הבא יעלה כרגיל ביום שני הבא✨
האב א גוד נייט 🫶🤍