If You Want You Can - Taekook *גמור*

בעל החנות ש"שונא רעשים"

נ.מ טאהיונג:
ג'ונגקוק משך אותי לאיזה חנות קטנה בפינת הרחוב, נראה כמו חנות מוזיקה קטנה, לא הבנתי בשביל מה אנחנו הולכים לשם. "ג'-ג'ונגקוק", קראתי לו טיפה מובך, בואו, תהיו רגע כנים, להיות לבד עם הקראש שלכם, בחורף, בחוץ, באווירה כל-כך רומנטית, זה מביך.
"מה טאהיונג?", הוא שאל והסתובב אלי, "אנחנו לא אמורים ללכת לעבודה שלך?", שאלתי אותו, "לא", הוא ענה והמשיך להתקדם, "מה?, מה זאת אומרת", עצרתי לרגע במקום ואז רצתי טיפה כדי להשיג אותו, "חיפשתי סיבה לצאת רק שנינו ולא מצאתי, אז החלטתי לעבוד עליך כדי שתסכים", הוא אמר בחיוך מרוצה ונכנס לחנות, "ג'ונ-",
"שששש", הוא קטע אותי ושם אצבע על השפתיים שלי, הרגשתי את הלב שלי מתפוצץ ואת העיניים שלי נפתחות בהפתעה, "בעל החנות פה לא אוהב שמרעישים", הוא אמר והתקדם אל תוך החנות.

"נו באמת ג'ונגקוק, היית חייב להגיד לו את זה?", שאלתי את ג'ונגקוק בעצבים שאמורים כביכול להסתיר את המבוכה שלי, "את מה?", הוא שאל משחק את עצמו כלא מבין, "נווו, אתה יודע למה אני מתכוון", אמרתי לו מנסה להוציא ממנו את מה שהוא אמר, "לא, אני לא יודע", הוא אמר והמשיך ללכת, "ש-שאתה", ניסיתי להוציא את המשפט אבל הוא לא יצא, "שאני מה?", הוא שאל, "ש-", אמרתי והפסקתי לשניה כדי לנשום אוויר, "שאתה הבן זוג שלי", אמרתי במהירות כשהעיניים שלי עצומות.
נשארתי ככה עד ששמעתי אותו צוחק בשיחרור, פתחתי את העיניים וראיתי אותו מסתכל עליי בחיוך וצוחק לעצמו, "למה אתה צוחק?", שאלתי אותו במבט מעט פגוע, "כי אתה כל-כך חמוד", הוא אמר ותוך כדי המשפט הוא התקרב לכיווני ומחץ לי את הלחיים עם היד שלו, ניערתי את ראשי מהיד שלו במבט עצבני והמשכתי ללכת, מתעלם ממנו.
"טאהיונגג", ג'ונגקוק הלך לידי וניסה למשוך תשומת לב, "טאה, טאטה, טאהיונגי, טא-",
"סתום", קטעתי אותו בעצבים, "נוו, טאהיונג, סליחה, לא התכוונתי לצחוק עליך", הוא אמר ותפס לי את המרפק, "אני לא עצבני על זה", אמרתי בטון פגוע, "אז?", ג'ונגקוק שאל, מנסה להבין, "לא משנה", אמרתי והמשכתי ללכת.
הלכנו לאורך שביל שכל הצדדים שלו מלאים בשלוליות מהגשם, ועלים שנשרו בצדדים, מקשטים את כל האיזור במראה חורפי, ג'ונגקוק המשיך ללכת לידי ולאכול לי את הראש על למה אני עצבני, הוא התחיל לשער השערות, ואל תדאגו, אני אתן לכם כמה דוגמאות, "אולי זה בגלל שלא נתתי לך את הדיסק ההוא?", או, "אולי זה בגלל שנתתי לג'ימין להרביץ לך?", או, "אולי בגלל שעבדתי עליך בנוגע לעבודה?", וכו' וכו'..
הגענו לתוך מקום שנראה כמו עיגול קטן ומגודר, נשקף ממנו נוף הררי מהפנט, ההרים שמרחוק כבר היו מושלגים, והכל היה כל-כך חורפי שלא יכולתי שלא לחייך, "אתה מחייך?", ג'ונגקוק שאל בהתלהבות, "לא בגללך דביל", עניתי לו, "נוו, טאהיונג, אתה מוכן להסביר לי למה אתה עצבני עלי?", הוא שאל ושמעתי את הרצינות בקולו,
"אתה יכול פעם אחת בחיים שלך להיות ברור?", שאלתי בעצבים, או יותר נכון, פרקתי את כל העצבים שלי, ובנוסף את כל התסכולים והתהיות שלי מכל החודש האחרון, "בנוגע למה?", הוא שאל כשגם הוא מתחיל להתעצבן,
"אליי!!", צעקתי עליו לפתע, מוציא את הכל, "ג'ונגקוק, אתה פאקינג מבלבל אותי, אני כבר חודש ומשהו מבולבל בגללך, אתה מתנהג אליי בהתחלה כאילו אני עוד איזה טפיל שנדבק אליך, אחרי זה ניהיה אליי נחמד וגורם לי להתחרפן ולכל שריר בגוף שלי להרגיש פרפרים, אחרי זה אני מגלה שאתה בכלל ג'ונגקוק שהכרתי פעם ובגללו הבנתי שאני אוהב גברים, אחרי שהבהרנו את זה ששנינו מכירים אחד את השני ומודעים לזה, אתה ממשיך לשחק אותה תמים, אתה מבקש ממני לחזר אחריי, אבל לא עושה כלום חוץ מלהציק ולעזור לג'ימין ולכולם להביך אותי כל דקה וחצי, אבל אני פאקינג מאוהב בך!!", צעקתי כשכבר התחילו לרדת לי דמעות מתסכול, "אני פאקינג אוהב אותך ג'ונגקוק", חזרתי על אותו משפט בבכי, "אני התגעגעתי אלייך, התגעגעתי להרגשה הזאת מפעם כל פעם כשהיית קרוב אליי, התגעגעתי לחיבוקים, לניחומים, לשיחות עד אמצע הלילה בטלפון, אני יודע שאני נשמע מטומטם, וזה לא מעניין אותי אם אתה אוהב אותי גם או ל-",
נקטעתי כשג'ונגקוק משך אותי בבת אחת וחיבר את השפתיים שלו לשלי, הרגשתי את הדמעות שלי מתערבבות עם פרץ הרגשות שעלה בי באותו רגע, הרגשתי כאילו העולם עצר, כאילו המכוניות שעד לפני שניה טסו בכביש פשוט עצרו במקום כדי שיהיה שקט.
ג'ונגקוק ניתק את הנשיקה והחזיק את ראשי בשתי ידיו, הוא הסתכל לי בעיניים לכמה רגעים, "טאהיונג, אני לא יודע אם ידעת את זה אי פעם, אבל אתה היית האהבה הראשונה שלי, כשעזבתי את העיר, חיכיתי כל יום לשיחת טלפון ממך, אני זוכר את עצמי יושב שעות מול מסך מכובה ומחכה לצלצול המחורבן הזה, אני זוכר שחיכתי לך כל-כך הרבה זמן עד שחשבתי שאני עומד להתפוצץ, חשבתי שכבר לא אכפת לך ממני, חיכיתי שיום אחד פשוט תופיע מולי, וזה קרה טאהיונג, אתה זוכר את הבחור ההוא ששילמת עליו בקופה כדי למהר שג'ימין לא יתעצבן עליך?", הוא הפסיק את רצף הדיבור וחיכה שאני יענה, הנהנתי קלות, "זה הייתי אני טאהיונג, אין לך מושג כמה רציתי לרוץ אחריך ופשוט להגיד לך שהתגעגעתי, אבל העדפתי לחכות, גם אם הייתי בא ואומר את זה, לא היית מזהה אותי, השתנתי מכף רגל ועד ראש, וכשגיליתי שעברת לגור דלת ממולי, אני סירבתי להאמין לזה, אני חשבתי שבחיים אני לא יזכה לראות אותך שוב, וזאת הסיבה שנהייתי נחמד אלייך פתאום, כי אני פשוט התאהבתי מחדש טאהיונג, הרגשות שהיו לי אז כלפיך, לא השתנו, אלא להפך, רק התחזקו, ואם אתה שואל אם אני אוהב אותך היום?, אז לא, אני לא אוהב אותך", הוא סיים והרגשתי גוש של דמעות חונק לי את הגרון, רציתי לברוח, להיעלם, אולי למות באותו רגע, אך ג'ונגקוק לפתע המשיך לדבר, "אני לא אוהב אותך טאהיונג, אני מאוהב בך, בכל חלק הכי קטן בגוף שלך, אם זה מהשיער שלך, ועד כפות הרגליים שלך, אני מכור לפרצוף הקטן והתמים שלך, אני מתחרפן ועוצר את עצמי מלא לנשק אותך כל פעם שאתה מתעצבן, או סתם יושב מול הטלוויזיה, טאהיונג..", הוא אמר והסתכל עליי, עדיין מחזיק בי עם שתי ידיו והפנים שלו קרובות לשלי במרחק נגיעה, "אתה מסכים לצאת איתי?", הוא שאל והסתכל עליי, מחכה לתשובה בחוסר סבלנות, חייכתי חיוך קל, חיוך של הקלה, חיוך מאוהב אולי, אפשר לומר.
הסתכלתי עליו לכמה רגעים, רק כדי להבין את זה שכל הדבר היפה הזה, הולך להיות שלי בעוד כמה שניות, חייכתי קלות ובלי להסס, חיברתי את השפתיים שלנו שוב.
ג'ונגקוק חיזק את האחיזה בגופי, הרגשתי שהוא מוחץ אותי, התנשקנו במשך חצי דקה, לא נשיקה גסה, אלא נשיקה אוהבת, כזאת שמבטאת את כל הרגשות שלך, מהיום שנפגשנו ועד עצם הרגע הזה.
התנתקנו אחד מהשני בחוסר רצון מוחלט, ג'ונגקוק המשיך להסתכל עליי כשכולו מהופנט, והידיים שלי היו כרוכות סביב צווארו.
"אני. אוהב. אותך.", הוא אמר וניקר את השפתיים שלי אחרי כל מילה, צחקתי לתוך השפתיים שלו כל פעם שהוא נישק אותי, "ושלא תעז לחשוב איי פעם שאני לא אוהב אותך, קטן שלי".

וואעעעע, לא מאמינה שכתבתי את זה, אני יודעת, חלקכם יגידו שזה מהר מידי, אבל דייי, אינלי כח למשוך את הסיפור הזה חמישים פרקים.
מקווה שנהנתם🥲
אשמח להערות והארות 🫶🩵
פרק הבא יעלה ביום ראשון מתישהו😃🫶