If You Want You Can - Taekook *גמור*

אני תמיד אשאר, גם אם זה יהיה כרוך בסוף העולם

נ.מ טאהיונג:
הסתכלנו אחד לשני בעיניים, הרגשתי כאילו העיניים שלו מדברות, כאילו הם פורקות את כל מה שעבר עליו בשש השנים האחרונות, את הבדידות, את האובדן של ההורים שלו, את העובדה שהם כבר לא יהיו שם להגן עליו, הרגשתי כאילו זה לא מסתיים רק בזה, הרגשתי שהוא חווה משהו הרבה יותר כואב, רק שלא היה לי מושג מה.

"א-אני יכול?", גמגמתי בלחץ והצבעתי לכיוון הבית, הוא הנהן מעט ונתן לי להיכנס.
ישבנו בספה בשקט, לא ידעתי איפה להתחיל או מה להגיד.
"יצאתי מטומטם אני מצטער", אמרתי אחרי חמש דקות של שקט, "אני לא ידעתי שההורים שלך מתו ביום הזה, אני חשבתי שאתה סתם שונא לחגוג ימי הולדת, צעקתי עליך בלי שום סיבה, אם רק הייתי יכול להראות לך עד כמה אני מצטער וכמה אני מרגיש רע עם עצמי, תאמין לי שהייתי עושה את זה ממזמן, רק בבקש-",
"טאהיונג זה מספיק", ג'ונגקוק קטע אותי ולקח נשימה עמוקה, "אתה לא ידעת מזה, וגם לא היית אמור לדעת, אף אחד לא יודע את זה אפילו לא ג'ין, היחיד שיודע מזה זה אחי הגדול שנעלם כמה ימים אחרי שההורים שלי נהרגו בתאונה, לכן ג'ין לקח אותי אליו הביתה, לא היה מי שידאג לי, מי שיבין אותי, אחי הגדול היה המפלט היחיד שלי בכמה ימים אחרי התאונה, התחננתי אליו שלא יעזוב, אבל אחרי כמה ימים קמתי והוא פשוט לא היה בבית, חשבתי שהוא יחזור עוד כמה שעות ושהוא הלך לחפש עבודה או משהו, אבל רק אחרי שבוע הבנתי שהוא בעצם עזב, מאז איבדתי אמון באנשים, לקח לג'ין שלוש חודשים עד שהסכמתי לסמוך עליו ולהקשיב לו", הוא עצר לכמה שניות וצחקק, הרגשתי שדמעה בלתי נשלטת נפלה לי על הלחי, אך ג'ונגקוק היה כאילו שקוע שם, כאילו הוא חי את אותם רגעים שוב, ורציתי להיות איתו בכל רגע שם.
"הדבר היחיד שאף אחד לא ידע טאהיונג, אפילו לא אחי הגדול, ואתה היחיד שתדע אותו..". הוא עצר לקחת נשימה וראיתי דמעות זולגות לו במורד הלחיים, "זה שהייתי שם", הוא אמר ולפתע פרץ בבכי, הרגשתי צביטה בלב, כאילו מישהו תופס לי את הלב ופשוט מוחץ אותו עד שלא נשאר בו שום דם, "הייתי בזמן של התאונה טאהיונג", הוא אמר והמשיך לבכות.
לראות את ג'ונגקוק נשבר ככה היה חדש עבורי, תמיד הוא היה אופטימי ורגוע, גם כשהיינו בתיכון, לראות אותו פתאום כל-כך חלש זה כל-כך מוזר.
התקרבתי אליו בעדינות וחיבקתי אותו, הוא תפס אותי בשניה שהנחתי עליו את ידי, כאילו חיכה שמישהו יבוא וינחם אותו, ואף אחד אף פעם לא טרח, תמיד חשבו שהוא חזק מבפנים, אבל האמת היא שהוא פשוט הכחיש עד כמה הוא חלש.
"אני ראיתי הכל טאהיונג, את המשאית שפגעה בהם, את הצרחות האחרונות של אמא שלי, את אבא שלי שוכב בלי לזוז, כולו דם, ואמא שלי מלאה בחתכים וזכוכיות, מאבדת את הנשימות האחרונות שלה כשהיא אומרת לי יום הולדת שמח", הוא דיבר בבכי, והרגשתי שאני בוכה ביחד איתו, לסחוב עם עצמך בפנים דבר כזה, במשך שש שנים ברצף, בלי להגיד לאף אחד כלום, אפילו לא לאדם אחד, אני לא מאחל את זה אפילו לא לאויבים שלי.
"הם היו אמורים לקחת אותי לקניות לכבוד היום הולדת שלי, רק בגלל ששאלתי את אבא שלי שאלה והוא איבד ריכוז לשניה כדי לענות לי, איבדתי את שתיהם ביום הכי גדול בשנה עבורי, ומאותו יום זה הפך ליום הכי גרוע בשנה עבורי, כל שנה מחדש אני נזכר ברגעים האלה, אתה זוכר שאמרתי לך שאני פשוט מתעלם ולא נותן לזה להפריע לי ביום יום?", הוא שאל והרים את עיניו האדומות מבכי לעברי, הנהנתי בעדינות וניגבתי את הדמעות שלו, "זה לא היה נכון טאהיונג, אני פשוט התעלמתי מזה, וכששאלת אותי אם אני מתעלם מהעבר שלי, רציתי לחבק אותך כל-כך חזק באותם רגעים, אתה יודע למה?", הוא שאל שוב והסתכל עליי, מחכה לתשובה, "ל-לא", עניתי בקול רועד כשאני בוכה יחד איתו, "כי אתה היחיד שאי פעם שאל אותי את זה", הוא אמר ונרגע מעט, "אתה היחיד שאי פעם ניסה לשאול משהו על העבר שלי בכזאת פתיחות, אתה היחיד שאי פעם התעניין בי בנושא הזה, ולכן גם אם היית אומר לי שאתה לא מרגיש אלי שום דבר, הייתי ממשיך להציק לך עד שהיית מרגיש משהו, כי אני לא מוכן לאבד אותך, את הבן אדם היחיד שבאמת אכפת לו ממני, הבן אדם היחיד שלא מפחד לבוא ולהתנצל כשהוא דיבר יותר מידי, ולהקשיב לכל מה שיש לי להגיד בלי להגיד לי ביקורות ועד כמה אני אשם בכל מה שקרה", הוא סיים ונשם עמוקות, מרגיע את עצמו ותופס בידיי, "אתה לא אשם בשום דבר ג'ונגקוק, מה שקרה היה צריך לקרות גם אם לא היית שם, אני יודע שעכשיו תגיד, אבל זה קרה באשמתי שהם מתו, גם אם הם היו צריכים, אבל זה לא נכון ג'ונגקוק, אני מאמין בכל ליבי שלא התכוונת לגרום לכזה דבר לקרות, במיוחד לא להורים שלך, ואני מעריך כל רגע שהחזקת מעמד ולא התפרקת, אתה הבן אדם הכי חזק שהכרתי", אמרתי וליטפתי את גב ידו עם האגודל שלי, הוא הנהן בעדינות והרים את מבטו אלי, "כל מה שיש לי להגיד טאהיונג", הוא אמר ועצר לשניה, הסתכל לי בעיניים ודמעה נוספת ברחה לו, "זה תודה שנכנסת לי לחיים, תודה שנתקלנו אחד בשני, והלוואי ואני ימשיך להתקל בך כל יום מחדש, זה אף פעם לא יימאס עליי", הוא אמר בחיוך מעורבב בדמעות, הוא הסתכל עליי לכמה שניות נוספות ואז משך אותי לחיבוק, הרגשתי כאילו הורדתי ממנו חצי ממה שעבר עליו, וזאת הייתה הכוונה, לא רציתי שהוא יסחוב את כל זה לבד, רציתי לסחוב הכל ביחד איתו, "תודה שאתה נשאר למרות הכל", הוא אמר לתוך כתפי, "אני תמיד אשאר, גם אם זה יהיה כרוך בסוף העולם".

* בכי *
אני לא כתבתי את זה, זאת רוח רפאים שלי עשתה את זה, * ממשיכה לבכות *
סתםסתם, סליחה על האיחור🥲🫶
פרק הבא יעלה בשבוע הבא מתישהו✨🫶🩷
ותודה על שלושת אלפים ומשהו צפיות
אוהבתתוכם🥹🩵