If You Want You Can - Taekook *גמור*

יום הולדת מחורבן

נ.מ טאהיונג:
פקחתי עיניים לאט ושלחתי את היד שלי לצד כדי לחבק את ג'ונגקוק, אבל הוא לא היה שם, הסתובבתי בחדות וראיתי שאכן, הוא כבר קם.
קמתי במהירות והלכתי לחפש אותו, חיפשתי אותו במקלחת, בסלון, במטבח, דפקתי אצלו, שאלתי את ג'ימין שישב כרגיל מול הטלוויזיה, אני תוהה אם נשאר לו בכלל מה לראות כבר.
"אהה, כן, הוא קם ממזמן, לא שמתי לב אם הוא יצא", ג'ימין אמר תוך כדי ריכוז במסך, "ברור שלא תשים לב", אמרתי לעצמי וגילגלתי עיניים, הוא בטח יצא לעבודה ולא רצה להעיר אותי בבוקר, לפחות זה זמן טוב להתקשר ליונגי להגיד לו על ה-.

*פלאשבק*
"טאהיונג, אם תכננת משהו, בבקשה תבטל אותו, אני לא רוצה לחגוג את היום הזה"
*סוף פלאשבק*

פאק פאק פאק, מה אני אומר עכשיו ליונגי?, מצד אחד אני ממש רוצה לחגוג לו, אבל מצד שני..., הוא ממש לא רוצה שיחגגו לו.
מה אני לעזאזל אמור לעשות בסיטואציה הזאת?.
הוצאתי את הטלפון מהכיס וחייגתי ליונגי.
"מה הקטע שלך?", יונגי ענה לי בעצבים, מה?, עשיתי משהו רע בזה שהתקשרתי?, "מה הקטע שלי?", שאלתי אותו, "באמת היית חייב לעשות את זה?", יונגי שאל שוב בעצבים, פאק, ג'ונגקוק אמר לו?, דייי, חד משמעית נמאס לי, אני לא מראה לאף אחד מקום, לא עוזר יותר בתיכנוני ימי הולדת, גם אם זה הבן זוג שלי, "מה עשיתי?", שאלתי מנסה להשמע כמה שיותר תמים, "היית חייב להעיר אותי?!?!", הוא צעק לתוך הטלפון, אבל בניגוד לבהלה שלי כל פעם שמישהו צועק לי בטלפון (ג'ימין), ירד לי אבן מהלב, אז הוא לא גילה כלום על אתמול, "תגיד לי אתה מטומטם?!?!", צעקתי עליו בחזרה, "אתה יודע איך הבהלת אותי??", הוספתי באותה נימה, "למה יש משהו שאתה מסתיר שאתה כל-כך נבהלת?", יונגי החזיר לי בטון מתגרה, למה אמרתי לו את זה עכשיו, אני צריך להתרגל למוח שלו, הוא עובד מהר מידי למרות שפיזית הוא זז לאט מידי, "ל-לא, שום ד-דבר", אמרתי בלחץ וצחקקתי, "אז הולכים?", שאלתי אותו, "לאן?", הוא שאל בחזרה, "מוח שעובד מהר אבל זיכרון של דג, מקסים", אמרתי בייאוש, "מה?", הוא שאל בחוסר סבלנות, "היום הולדת מטומטם, היום הולדת!!!", צעקתי לתוך הטלפון וג'ימין קפץ מהספה, "תפסיק לצעוק ימפגר!", ג'ימין צעק עלי בעצבים ואז השתתק באחת, הוא הסתכל בשוק מאחורי גבי, "מה יש לך?", שאלתי אותו, "ש-שום דבר", הוא אמר ולא הוזיז את העיניים שלו מאותו מקום, הסתובבתי אחורה וראיתי את ג'ונגקוק עומד מאחורי במבט אטום, פאק, עד כמה הוא שמע מכל השיחה הזאת?, "היי קוקי, איפה היי-",
"תבטל את זה טאהיונג, בבקשה", הוא אמר כשעדיין מבט חתום על פניו, "ל-למה?", שאלתי אותו, "כי ביקשתי", הוא ענה כשאפילו לא שריר זעיר זז בפנים שלו, "אתה יכול להסביר לי למ-",
"טאהיונג!, מאז שהכרתי אותך לא ביקשתי ממך אפילו לא דבר אחד, אז אני מבקש ממך עכשיו, תבטל את זה!", הוא אמר בחצי צעקה כשקשיחות מצמררת נשמעת בקול שלו, "אבל למה?!!", עכשיו גם אני התחלתי לצעוק, מה ניהיה ממנו?, זה בסך הכל יום הולדת.
"טאהיונג, אתה לא מבין!", ג'ונגקוק צעק והתחילו לרדת לו דמעות, "מה אני לא מבין?!, שאני רוצה לחגוג לך יום הולדת??, שאני רוצה לשמח אותך ביום הכי גדול שלך??, מה אני לא מבין??, תסביר לי!!", צעקתי עליו וראיתי שהוא מתחיל לאבד את זה, "ההורים שלי פאקינג מתו ביום הזה!!!", הוא צעק עליי בכל הכוח שאני בטוח שאם הוא היה מתאמץ עוד טיפה, כל ווריד מסכן בצוואר שלו היה מתפוצץ.
השתתקתי באחת, עמדתי בעיניים פעורות, אני עכשיו צעקתי עליו על משהו שאפילו בחלומות הכי שחורים שלי לא הייתי צועק עליו.
טריקת דלת העירה אותי מההלם ששריתי בו, הסתכלתי קדימה אך ג'ונגקוק כבר לא היה שם, רק ג'ימין ישב בצד והסתכל עליי ברחמים.
"צ'ים", אמרתי ולפתע התחלתי לבכות, ג'ימין קם אליי במהירות וחיבק אותי, "זה בסדר טאהיונג, הכל בסדר, זה קורה", הוא אמר וטפח על גבי, "אני פאקינג צעקתי עליו", אמרתי כשדמעות נופלות על פניי כמו מפל מים, "א-אני-",
"הכל בסדר טאהיונג, זה לא אשמתך, אתה לא ידעת", הוא אמר והמשיך לטפוח על גבי בעדינות עם היד האחד שלו, ועם היד השניה הוא תפס את ראשי וקבר אותו בכתפו, מלטף אותי בעדינות כדי שאני ירגע.

עברה חצי שעה מאז שג'ונגקוק יצא מהבית בבכי ועצבים מעורבבים, ג'ימין ישב לידי והרגיע אותי לאט לאט, לא הייתי מסוגל לסלוח לעצמי עכשיו, צעקתי עליו על הדבר שהיה לו הכי חשוב בחיים, כאילו היום הזה לא מספיק נורא בשבילו, גם צעקתי עליו על אותה סיבה, בא לי לקבור את עצמי, זה כל מה שמתחשק לי לעשות עכשיו.

"טאהיונג, אני יודע על מה אתה חושב, זה לא נכון, זאת לא הייתה אשמתך, אתה בזוגיות איתו פחות משלוש שבועות, אתה לא אמור לדעת את הפרט הזה, ככה לומדים דברים אחד על השני, לפעמים בדרכים הקשות ולפעמים בדרכים הקלות, אבל ככה זה אצל כולם טאהיונג, אתה לא צריך לקחת את זה קשה, פשוט לך ותדבר איתו, אני בטוח שהוא לא יזרוק אותך מהבית שלו, הוא אוהב אותך".
ג'ימין סיים כשהוא מנגב לאט את הדמעות שלי, הנהנתי לאט וחיבקתי אותו שוב, "אני אנסה", אמרתי, "רק בעדינות טאהיונג, זה בכל זאת נושא רגיש", ג'ימין הוסיף שניה לפני שיצאתי, הנהנתי בעדינות ויצאתי מהבית.
נעמדתי מול הדלת של ג'ונגקוק, לדפוק? לא לדפוק?, מה לעשות?, אני לא מעיז להסתכל עליו, אני כועס על עצמי, אני לא הייתי אמור לעשות את ז-.
המחשבות שלי נקטעו באחת כשג'ונגקוק לפתע פתח את הדלת, הוא נעצר כשראה שאני עומד ממש מולו, הוא הסתכל עליי עם אותו מבט כששמע את השיחה שלי עם יונגי, לעזאזל, יום הולדת מחורבן.

סליחההה, אני לא יודעת למה עשיתי את זה לעצמי, אבלאבל, לא משנה
פרק הבא יעלה נראלי בראשון אם אני יספיק, עד יום שני הוא בטוח יעלה.
מקווה שנהנתם 🫶🩵
האב א גוד נייט 🩷