הארי ג'קסון

פרק 11. קוראים לי פיטר, לא קוראים לי פרסי!. פיטר

קוראים לי פיטר ג'ונסון.

אני יודע מה אתם חושבים 'פיטר ג'ונסון?*מתגלגלים על הרצפה מצחוק*, כמו איך שדיוניסוס קורא לפרסי?*גיחוך גיחוך*' כן, קוראים לי פיטר ג'ונסון, כמו שדיוניסוס קורא לפרסי, אין לכם מושג כמה בדיחות אני שומע בגלל זה, ולא מספיק גרוע שדיוניסוס קורא לי פרסי ג'קסון, רציני מר ד'?!.

אני במחנה החצויים כבר 3 שבועות ו-4 ימים, כמעט חודש, ולא הכירו בי עדיין.

בדרך כלל אם לא מכירים בחצוי תוך שבוע שבועיים אין הרבה סיכויים שיכירו אותו בהמשך חייו, אני גר בביתן הרמס, שדווקא די נחמד שם ולמעשה אני די מקווה שאני בן הרמס, אין בי משהו מיוחד, אני די סביר בהכל, אבל חושב אם על הצד החיובי. , אין לי דיסלקציה!, אני אוהב לקרא, אני יודע, חצוי. שאוהב. לקרא. לא נשמע סביר, טוב, רק לידיעתכם זה אמיתי והוכחה היא שאני קיים!.

יש לי שיער חום ועיניים חומות, אני נראה כמו סתם ילד. לא כמו חצוי. אבל אם תסתכלו טוב תשימו לב לסימנים המסגירים, המבט הסובל בעיניים, הצלקות מהצות, ובמקרה שלי, 4 הקווים נמצאים על היד שלי שמסמנים ששירתי 4 שנים בקוהורוטה השביעית בלגיון.

יש היום משחק תפוס את הדגל!, יש!, זה מה שהייתי אומר אם הייתי אוהב את זה, אני לא. משחק תפוס את הדגל זה רק עוד דבר שמראה כמה כל ביתן מלוכד, איך כולם נהנים עם האחים שלהם, כולם משפחה גדולה, אבל אני לא כזה. אין לי משפחה. לא רק בגלל שעוד לא הכירו בי אלא בגלל שאני באמת במשפחה.

אני יתום. הזכרון ישן שלי הוא שאני מחטט בפח זבל כדי לחפש אוכל, אני לא יודע אם אי פעם היה לי בית מגיל קטן. אני אבל כן יודע שאלמלא מחנה יופיטר אני הייתי מת. כמה חניכים של מחנה יופיטר מצאו אותי במקרה כשנלחמתי במפלצת כשהייתי בגיל 9 שמשוער לגיל, אני לא יודע בן כמה אני, במחנה יופיטר היו חוגגים לי יום הולדת ביום שבו מצא אותי כרגע אני בן 14 לפי השיטה הזו. 

אל תרחמו עלי, אני לא צריך את הרחמים שלכם. אני שורד, לא הייתי מצליח לשרוד עם רחמים. רק עם נחישות טהורה והרבה מאוד מזל.

וגם החרב שלי עזרה לי. זה לא חרב רגיל, כשאני צריך אותה אני מצליח להוציא מהאוויר וכשאני לא צריך אותה כבר, אני מחזיר. עקרונית אני יכל לעשות את זה עם כל חפץ, זה מרגיש כאילו אני פשוט שם את זה בדף ורק צריך להוציא.

אני גם די טוב בכישופים, בני הקטה במחנה גילו את זה כשהייתי קטן. 

למעשה, אני חושב שאני בן הקטה עד שהקטה אמרה להם בפירוש שאני לא[זה היה יום... מעניין...].

אני הולך לכיוון אזור האוכל.

לא הגעתי בזמן, אין מקום בשולחן ואצטרך לשבת על הרצפה.

עקרונית, האלים היו אמורים להכיר בי כבר לפי מה שהבנתי ש'פרסי' עשה איתם עסקה כזו, לא נראה לי שהייתי כלול בעסקה, בפעם הראשונה שהייתי פה כל הזמן הסתכלו מעלי בציפייה, זה הרגיש די מוזר, אבל בצורה כזו גם נחמדה, לאט לאט. הם הפסיקו.

אני לוקח את הצלחת שלי ומחכה לתור שלי לזרוק את האוכל לאש.

"אבא, או אמא.. בבקשה תכירו בי" אני לוחש וזורק חצי מהחביתה המקושקשת והסלט

מתפשט ריח נעים, אני מקווה שזה אומר שהם יעשו את זה, למרות שזה מה שקורה בכל פעם, עדיין יש לי תקווה.

אני הולך ומתיישב על הרצפה ליד השולחן של בני הרמס ומתחיל לאכל.

כולם מסתכלים במבטים חטופים על רייצ'ל שאוכלת בשולחן של המחנה, אתמול בלילה אמרה נבואה, עכשיו כולם חוששים שתהיה עוד אחת.

נבואות לא בהכרח תמיד רעות.

רק לרוב.

וכמעט תמיד אנשים נהרגים בהם.

לפתע אני שומע צליל 'קראק' חזק ושני ילדים הופיעו בצד שמאלי של חדר האוכל.

אחד מהם התחיל להקיא, והשני הג'ינג'י ניסה לעזור לו כפי שזה נראה,

ראיתי שהילד עם המשקפיים קופץ על הג'ינג'י ומתחיל להרביץ לא אז באתי והרמתי את הילד עם המשקפיים שנראה דומה לפרסי.

הוא לא מתנגד והסתכלתי עליו כי זה לא נראה לי הגיוני ואז קלטתי שהוא התעלף,

נכנסתי קצת לפאניקה והפלתי אותו, אופס

ביאנה, בת הרמס ואחת החצויים היחידים שהתיידדתי איתם צעירה לרופא שיבא.

ג'זמין בת אפולו, שכולם קראו לה ג'ז באה בריצה ובדקה ראשון את הדופק שלו, לפחות נראה לי שזה מה שהיא עושה, אני לא בן אפולו או משהו כזה[אחרי שראיתי את לסטר.. אני שמח על כך]

כיירון והשבעה מהנבואה באו בריצה לאזור האוכל[במקרה של כיירון, דהירה], כיירון ראה את הילד הג'ינג'י ושאל אותו למה הוא לא התעתק לבית הגדול,

אני שואל את עצמי

אני מבין שהם באו הרעש החזק שהיה כשהם הופיעו[הג'ינג'י והשני]

כיירון הרים את הילד המעולף אודר לכיוון המרפאה, לא לפני שאמר לג'ינג'י לגבי משהו שדאג לעדכן את התאום שלו.

אני מרגישה סחרחורת ונופל, ג'ז ניגשת אלי ובודקת אותי, היא אומרת שאני בהלם ושאני צריך סוכר, היא הולכת לכיוון השולחן של בני אפולו וחוזרת עם מים ועם משהו שנראה כמו מלח בתוכם, אני שותה, אוו, זה באמת סוכר.

"אתה מרגיש יותר טוב?" שואלת אותי ג'ז ואני עונה לה בחיוב, ביאנה שהייתה לידי נושמת בהקלה.

אני קם ושומע צליל של צפצוף ומיד נופל.

"אתה לא משתתף היום בתפוס את הדגל!" אומרת לי ג'ז בצורה רצינית, אני רוצה לצחוק משמחה, ההרגשה הרעה הייתה שווה את זה!

"אתה הולך להיות עד מחר במיטה ולשתות הרבה מים, בי, תשגיחי עליו אוקי?" היא אומרת לביאנה,

אני קם ולא מרגיש הפעם סחרחורת, אני מלווה אותי לביתן כשהיא שואלת אותי אם אני בסדר או אם אני צריך מים.

רגע לפני שאנחנו נכנסים אני רואה אור מסנוור, אני עומד להתעלף?

אני לב שהאור בוקע מעלי ומסתכל בזמן שביאנה מסתכלת עלי שם בשוק,

לא ציפתי למה שראיתי,

'זה בטח חלום', אני חושב לעצמי, 'או סיוט' הרי לא יכל להיות... אני לא... זאת בטח טעות, אני חושב כשאני רואה מעלי את הסמל שאין לטעות בו, סמל הקלשון.

איך אני יכול להיות בן פוסידון?