בידיי הגורל #1

איזבל- פרק 07

״בוקר טוב חברים, מאחר ואנו לומדים תרבות החלטנו היום לתת לכם, את הפרויקט הראשון שלכם לשנה, אתם תקבלו שחקן כדורגל מקבוצת הנוער של בית ספרנו, ותעשו דוח עליו. אתם תבלו איתו יום שלם, וביום למחרת תצטרכו להגיש דוח.״
הו, אוקיי. זה נשמע מעניין.
פליז שיצא לי את אית׳ן אנדרסון. פליז שיצא לי את אית׳ן אנדרסון. פליז שיצא לי את אית׳ן אנדרסון. פליז שיצא לי את אית׳ן אנדרסון.
״גברת יאנג, את תעשי על אית׳ן אנדרסון.״ המורה אומרת, ואני מתאפקת לא לצחוק.
אלוהים, אם טיילר היה פה. הוא לא היה מפסיק לצחוק עלי.
״את יכולה לצאת למגרש, השחקנים מעודכנים ומחכים לנו שם.״ המורה ממשיכה להקריא, אני לוקחת את התיק שלי ופותחת בהליכה מהירה. לכיוון המגרש.
כשאני מגיעה לשם, כל שחקני הכדורגל. ישובים על הספסלים, עם הניידים שלהם.
אני מתקרבת לכיוונם, כשעוד כמה תלמידים מאחורי.
הראשון שמבחין בי הוא טי, שמחייך חיוך ענק. ורץ לחבק אותי.
״היי טי.״ אני מברכת אותו.
״היי, איז.״ הוא כורך את זרועותיו סביבי, ונושק לראשי.
״מי יצא לך בפרויקט?״ הוא שואל.
״אית׳ן.״
״הו, בדיוק מה שרצית.״ הוא קורץ, ומושך אותי לכיוון אית׳ן.
״יאו אנדרסון, יש פה אוהדת שרופה שצריכה להיות תקועה, עם התחת השעיר שלך כל היום.״ טיי נוהם, וכולם מתחילים לצחוק.
אית׳ן עזוב את הנייד שלו, ומתרומם על רגליו. מחייך לכיווני ומושיט אל עברי את ידו.
אני לוחצת אותה.
וברגע שידי נוגעת בידו, גל של צמרמורת מכה בגופי.
״מקווה שלא תסבלי יותר מדי,״ הוא קורץ לעברי.
״גם אני.״ אני משיבה לו בחיוך, ומשחררת את ידי מידו.
״שנצא?״ הוא שואל, אני מהנהנת ויוצאת אחריו. שולחת נשיקה באוויר אל עבר טיי.
״מה הסיפור שלך, ושל פורטר? אתם הרה לא זוג.״
״אנחנו חברים טובים, זה הכל.״
״אין כזה דבר, כשגבר ואישה מתחילים חברות. אחד מהם נופל, את באה לומר לי שמעולם לא התאהבת בו?״ הוא שואל, ונראה סקרן.
״לא, מעולם לא ראיתי אותו בצורה כזו. הוא תמיד היה עבורי אח גדול, ואני לא חושבת שהוא אי פעם יתאהב בי. אני די בטוחה שהסיכוי שהוא יתאהב בי, זהה לסיכוי שהאדמה והשמיים יפגשו.״ אני מתבדחת, משהו חולף בעיניו של אית׳ן. סוג של הבנה, שאני לא מצליחה לקלוט.
הוא מהנהן, ומוביל אותי אל עבר מגרש החנייה.
שם אנחנו עוצרים ליד ג'יפ ריינג רובר כסוף, כמובן שלא ציפיתי לרכב אחר. משחקן כדורגל שחצן.
״אני מקווה, שאת לא מפחדת לנסוע עם זרים.״ הוא קורץ, ופותח את דלת המכונית שלו.
״תלוי, אם הזר נראה טוב או לא.״
״אווץ, נפגעתי.״ הוא מניח את ידו על ליבו, ומכווץ את עיניו. מעמיד פנים שהוא אכן נעלב. אני צוחקת ונכנסת למכונית.
הוא מקיף את המכונית, ונכנס למושב הנהג.
״חגורה איז, אני לא מעוניין שתעופי מהחלון שלי.״
אני מושיטה את ידי אל עבר החגורה, אבל היא תקועה. אני מושכת, ומושכת ושום דבר לא יוצא.
״אפילו בחגורה, את נאבקת?״ הוא פורץ בצחוק, משחרר את החגורה שלו. ורוכן אל עברי. פניו כל כך קרובות לפני, וגופו רכון על גופי.
אני מרגישה את חום גופו, ומריחה את ריח האפטרשייב הגברי שלו.
אלוהים הוא מריח כל כך טוב.
״הנה.״ הוא לוחש, בולע חזק. וחוזר למושב שלו, לאחר שהוא חגר את החגורה שלי.
״לאן הולכים?״ אני מחככת בגרוני, קולי צרוד.
״ממממ, על מה בדיוק הפרויקט שלך?״
״עלייך, בעיקרון..זה יום בחיי הקפטן של נבחרת הכדורגל. אני צריכה לתעד את מה שאתה עושה ביום יום, ולכתוב על זה דוח. אז...״
״אז....? רוצה לבוא לבית שלי?״ הוא שואל.
״אני לא יודעת, כאילו...זה לא יהיה קצת מוזר?״
״זה לא שאנחנו הולכים להזדיין, את בסך הכל באה אלי.״ הוא משלב הילוכים ויוצא מהחניון.
״כן, אוקיי.״ אני משיבה, ושותקת.

לאחר נסיעה של שעה, אנחנו מגיעים לבית משפחת אנדרסון. או יותר נכון, לאחוזה שלהם.
מאחר והם נחשבים לאחת מהמשפחות העשירות בג׳ורגיה, הם גרים באחוזות שיחסית רחוקות מבית הספר. האיזור מיועד רק למשפחות העשירות.
אני לא מקנאה, לא הייתי רוצה לחיות באחוזה. הבית שלנו צנוע, ונחמד ומאחר שאני בת יחידה. תמיד הייתה לי קומה רק לעצמי.
ופתאום אני מבינה, שאני לא יודעת על אית׳ן כלום.
״אתה בן יחיד?״
״אם לא הייתי יודע, שאת עושה עלי פרויקט. הייתי בטוח שאת מתחילה איתי.״ הוא קורץ ופותח את הדלת.
״ולא, יש לי אח קטן בן 12 ואחות גדולה בת 20.״ הוא משיב, אני מהנהנת ונכנסת אחריו.
הבית שלהם שקט, באופן מחריד.
״אימא, איפה את?״ הוא מדבר, אל החלל הריק.
״למעלה אית.״ קול של אישה נשמע.
״ברנדון בבית?״
״לא, הוא אמור להגיע עוד חצי שעה. הגעת הביתה מוקדם...״ קולה נעצר כשהיא יורדת במדרגות, ומבחינה בי.
״היי, לא אמרת שמגיעה אורחת.״ היא יורדת, ומחייכת אלי.
כשהיא נעמדת מולי, היא מושיטה לעברי את ידה. ואני לוחצת אותה.
היא יפהפיה בטירוף, היא גבוהה ורזה. עינייה דומות לעיניו של אית׳ן אבל שיערה, לא חום כמו שלו, הוא נוטה לכיוון בלונד אפור.
״היי, אני איזבל.״
״נעים להכיר אותך איזבל, אני מיי אימא של הפרחח הזה.״ היא מחייכת חיוך שחושף שיניים לבנות וישרות.
״היי אימא, אני בן טוב.״ הוא מתפרץ, אך מתקרב לאימא שלו וכורך את זרועותיו סביבה. הוא נושק לראשה והיא מחייכת אליו.
עיניו נוצצות כשהוא מביט באימו, באהדה ואהבה.
״אימא איזבל, צריכה לעשות פרויקט בבית הספר על השחקנים של הכדורגל, והבן החתיך שלך נבחר להיות הפנים שייצגו את הפרויקט שלה.״ הוא מסביר.
״כמה ענווה שופעת ממך, מי חינך אותך ככה?״ היא מכה את זרועו.
״את.״ הוא קורץ.
״אתה חסר תקנה.״ אימו משיבה וצוחקת.
״בואו, אתם בטח רעבים. הכנתי אוכל טעים, ותכף הפרחח השני מגיע.״
וכמו סימן מאלוהים, הדלת נפתחת.
ואית׳ן קטן נכנס מהדלת.
״אימאאאאא, אני רעב יש אוכל?״ הוא צועק, כשראשו מקובע על הנייד שלו.
״בנאדם, יש לנו אורחת בבית.״ אית׳ן נוזף בו.
הוא מרים את עיניו, החומות ובוחן אותי. כשאני לא מעניינת אותו מספיק, הוא חוזר לכתוב בנייד שלו.
וכשהוא מסיים, הוא מרים את עיניו שוב.
״היא לא אוכל, אז היא לא חשובה. אימא מה יש לאכול?״ הוא שוב שואל.
״אלוהים? אין סיכוי שאני חינכתי אתכם, אתם ברברים.״ אימא שלהם מנידה בראשה, והולכת לכיוון המטבח. שני הפרחחים, הולכים אחריה.
״הריח ממש טוב.״ אני לוחשת, כשאני נכנסת למטבח.
״חכי שתטעמי, את לעולם לא תאכלי אוכל אחר. אני מבטיח.״ אית׳ן אומר.
אני מחייכת, ונכנסת למטבח, הוא מסמן לי לשבת לצידו אבל...אני בוחרת להניח את התיק שלי. והולכת לכיוון אימא שלו.
״אני יכולה לעזור לך בבקשה?״ אני שואלת, היא מביטה בי קצת בשוק, ואז מהנהנת.
״איפה אני יכולה למצוא צלחות? כדי לערוך את השולחן.״
״פה, בארון למעלה.״ מיי מצביעה, ואני פותחת את הארון. ומוציאה את הצלחות.
ומתחילה לערוך את השולחן.
אחרכך היא מסבירה לי, איפה נמצאים המזלגות והכוסות.
וכשאני מסיימת לערוך את השולחן, כולם מביטים בי בהלם.
״מה?״ אני מסמיקה.
״פשוט....לא ציפיתי שתרצי לעזור, כאילו את לא מכירה אותי. ובכל זאת בחרת לעזור לי לערוך את השולחן במקום לשבת ולהתבטל כמו שני הפרחחים האלה.״ מיי מחייכת לעברי, ואני משיבה לה חיוך.
אני מסתובבת כדי להביט אל עבר אית׳ן, ועיניו...אלוהים הן כאלה מהופנטות ממני. שאני נשבעת, שאם אימא שלו ואח שלו לא היו בחדר, הוא היה מזיין אותי על השולחן שהרגע ערכתי.
חום מתפשט בבטן התחתונה שלי, וצמרמורת מחלחלת בתוכי.
אני דיי בטוחה שהפנים שלי מתלהטות.