בידיי הגורל #1

איזבל- פרק 24

״רדי על הברכים.״ הוא נהם, והתנשא מעלי עם כל מטר ה-90 שהוא נושא.
״קדימה איז, אני לא אחכה לך כל היום.״ הוא המשיך, והשתמש בשם החיבה שלי. השם שאימי ואבי השתמשו בו.
הוא לא השתמש בכינוי המכשפה, שהוא תמיד כינה אותי בו.
הרמתי את ראשי, ופגשתי בעיניו. הצבע הירוק חיוור שבעיניו, לעג לי. והנקודה הצהובה, שנראת כמו אור השמש. איתגרה אותי.
כאילו עיניו צורחות ׳את לא תעזי׳.
אבל הוא טעה, העזתי.
כבר לא היה לי מה להפסיד, הוא שבר אותי.
אותנו.
עייני לא משו מעיניו, ברגע שירדתי על ברכי. אומנם ירדתי על ברכי, אך לא הרגשתי מושפלת.
הושטתי את ידי אל רוכסן מכנסיו, כל החברים שלו שעמדו מסביבנו נעצו בנו מבטים. הם לא הבינו, שהחובה הזו....אישית.
עמוקה, אינטנסיבית. מאתגרת.
ומונח כל כך הרבה על הכף.
״וואו, יאנג. הייתי בטוח שתתקפלי.״ אחד החברים של אית׳ן צחק.
ושאר החברים שסביבנו, צחקו גם הם.
חייכתי חיוך קטן, וידי לא רעדו כשפתחתי את אבזם חגורתו של אית׳ן. ברגע שפתחתי את הרוכסן. הוא נרתע לאחור, התעצבן והסתלק משם.
״וואוווווו, יאנג הקטנה גרמה לאנדרסון הגדול להתקפל? אני לא מאמיןןןן.״ כל מי שהיה מסביבנו במסיבה, חייך. ואני הרגשתי תחושת סיפוק.
אית׳ן חשב שהוא יכול לשבור אותי, שוב.
אבל מה שהוא לא ידע, שהלב שהוא טוען שאין לו. כבר היה בידיים שלי.
וזו רק הייתה התחלת, מפלתו של ׳אית׳ן הגדול׳.
אבל כבר הייתה מפלתה של אית׳ן ואיזבל.
או איך שהוא אהב לקרוא לנו, המכשפה הג׳ינג׳ית ואית׳ן הגדול.
אני צופה בגבו המסתלק בעצבים, מוחא את הדמעה שזלגה מעייני ומתרוממת על רגליי.
ניצחתי בקרב הזה, אבל מה הפרס שלי? הגב של אהבת חיי.
אני מתחננת אל טיי בעייני, מבקשת ממנו ללכת. נמאס לי כבר, אני רוצה לעוף פה.
הוא מהנהן, ומסמן לי לבוא אחריו.
ברגע שהוא מתניע את המכונית. הוא שואל אותי אם אני בסדר.
אני אומרת לו שלא, שאני רוצה רק ללכת הביתה לישון. הוא מכבד את הבקשה שלי, ומסיע אותי הביתה.
אך הבקשה שלי לא נענת כי כשאני נכנסת הביתה.
אימא ואבא יושבים בסלון, כשעיניהם נפולות. וראשיהם מושפלים אחד בתוך השנייה.
אני מעיפה מבט מסביב, ורואה מלא מזוודות ארוזות.
״אימא?״ אני שואלת.
״איזבל. בואי מתוקה, שבי אנחנו צריכים לדבר איתך.״ אבא אומר.
אימא לא מביטה בי בכלל.
״אבא, מה קרה?״ אני שואלת. בלחץ כל כך.
״אנחנו....נכון, לאחרונה נסענו הרבה. לא רצינו להדאיג אותך, אבל...אבל אימא חולה. ו...החלטנו שאנחנו לא רוצים לבלות את הרגעים האחרונים שלה כאן.״ אבא לוחש, דמעות מכתימות את לחייו. ודמעות חדשות ממלאות את עיניו.
״מה זאת אומרת, אימא חולה? אימא מה יש לך?״ אני פונה אל אימי, שהפעם כן מרימה את ראשה. ופוגשת בעייני.
״יש...אממ, מחלה שנקראת ניוון שרירים. המחלה הזו...אין לה תרופה איזבל, ו..אלו הרגעים האחרונים שלי. הלכנו לכל רופא אפשרי. אבל אף אחד לא יכל לעזור, לאף אחד לא הייתה תשובה לתת. אני..אני יודעת שזה אנוכי מצידי, אבל אנחנו רוצים לעבור ללונדון. עד ש...״ היא פורצת בבכי.
אני לא מתאפקת, ובוכה יחד איתה.
אימא, אימא שלי חולה. ויכול להיות שהיא תמות.
למה?
״אם את לא רוצה לבוא איתנו, אנחנו ננסה לסדר משהו...״ אבא מתחיל לומר, אך אני קוטעת אותו.
״אוכל לארוז רק כמה דברים שלי?״ אני מבקשת, אבא מהנהן.
אני ממהרת לחדר שלי. אורזת את כל מה שאני צריכה.
מוציאה דף ועט. ומתחילה לכתוב.
לאחר שאני מסיימת. אני מסמסת לטיי, מספרת לו הכל בהודעה זריזה ואומרת לו שאעבור אליו כדי לתת לו משהו לתת לאית׳ן.
אני מוציאה מהצוואר שלי, את שרשרת הכדורגל של אית׳ן. השרשרת שאבא שלו הביא לו. מכניסה אותו אל תוך מעטפה, ומכניסה אל תוכה את המכתב שלי.
אני מבקשת מאבא ואימא לעבור אצל טיי. אני נפרדת ממנו בדמעות, הוא מבטיח להגיע לבקר אותי. ושהוא לעולם לא יוותר על החברות שלנו.
ושהוא יכתוב לי כל יום.
אני מבטיחה לו את אותו הדבר. נושקת ללחי שלו. ונפרדת מהחבר הכי טוב שלי בפעם האחרונה. לא יודעת מתי הפעם האחרונה שבה אראה אותו.
איך החיים ככה מתהפכים ברגע אחד? ברגע אחד הכל נראה בסדר, וברגע השני. הכל מתהפך מעל הראש שלי.
הלב שלי נשבר, והמוח שלי ריק. אני כבר לא יודעת מה לחשוב. אני לא יודעת מה לעשות. אני ריקה כל כך.
וכל מה שאני חושבת עליו. הוא איך אבלה עם אימא שלי, את הימים הספורים שלה.
מי הבן זונה שאמר שהחיים קלים? בבקשה תביאו אותו אלי.
אני מוכנה לרצוח אותו בדם קר.
כי הוא פאקינג שקרן.
החיים האלה מזוינים.