בידיי הגורל #1

אית׳ן- פרק 18

אני מת.
אני חד משמעית, ותרתה משמע מת. איך בנאדם לא יודע, לזהות פאקינג כדור? במיוחד שחקן כדורגל?????
״בנאדם! זה פאקינג קל. איך לעזאזל לא הצלחת לזהות את זה?״ אני נוהם, מעוצבן כל כך על אנדרוז, שיושב כולו אדיש על הכורסא.
״אחי, מה אתה מתעצבן. זה רק משחק.״ האדישות שלו תרצח אותי.
״אני לא מסוגל, אני פורש. הוא אדיש מדי.״ אני זורק את הפתק באוויר. והולך לכיוון איזבל.
היא לא מפסיקה לצחוק, מהרגע שהתחלנו לשחק.
היא כורכת את זרועותיה סביבי. ומנחמת אותי.
״כמובן שאת צוחקת. פאקינג ניצחתם.״ אני נוהם עליה.
אך מניח את ראשי על החזה שלה, היא עוטפת את ראשי ונושקת לשערי.
״רוצה שנחליף זוגות?״ טיי שואל.
״פאק כן! בנאדם. איך אתה מסוגל לסבול את האדישות שלו?״ אני נוהם.
איזבל לא מפסיקה לצחוק.
אפילו טיילר לא מפסיק להתפקע בצחוק.
״בנאדם, אתה מת מבפנים או משהו? איך אתה כזה אדיש?״ אני שואל ברצינות.
״אני מניח, שפשוט לא כזה אכפת לי.״ הוא מושך בכתפיו.
״אתה הזוי. אתה פשוט הזוי. אני חייב ללכת להירגע.״ אני בורח משם, כל עוד נפשי בי. יוצא לגינה של משפחת יאנג.
״הי בנאדם. אתה בסדר?״ קולו של טיילר נשמע מאחורי, ואחריו יד גברית נוגעת בכתף שלי.
״אני בסדר, מת להבין איך הוא כזה אדיש. אבל בסדר.״ אני לא מסוגל, להיות בסביבת אנשים אדישים.
אני כולי אש, אני רק מחכה ומחפש איך לגרום לאש שלי להתפשט ולהראות את הלהבות שלה בכל מקום. בזמן שהגורילה הזאת, יושב כמו גוש קרח.
״אני מבין את התסכול שלך, אבל...הוא לא תמיד היה ככה. הוא עובר דברים לא קלים. והדרך שלו להתמודד היא פשוט...להיות אדיש, האדישות שלו לסביבה שלו. הופכת אותו לשפוי.״ טיילר מסביר.״
״אני מבין.״ אני מצליח להרגע קצת.
״אני מעריך אותך טיילר, תמיד הערכתי אותך בתור שחקן. ועכשיו גם בתור בנאדם, אני לומד להכיר אותך. ואני רואה בך כל כך הרבה. אתה חבר נאמן.״ אני טופח על גבו.
״תודה אית׳ן. אני יכול לומר את אותו הדבר עלייך. אתה אדם טוב. ואני יודע שלא תפגע באיזבל.״
״לעולם לא.״ אני מבטיח.
״קדימה, בוא ניכנס.״
״אני תחרותי אחי. אני חייב לנצח.״ אני מסביר.
״בסדר, אהיה איתך באותה הקבוצה.״ הוא קורץ. ונכנס פנימה.
אני נכנס אחריו. ואנחנו מתחילים סיבוב חדש.
אני מושיט את ידי אל עבר הקופסה, ומוציא ממנה פתק. אני קורא מה כתוב ומתחיל לסמן לטיילר.
לוקח לי רגע לחשוב, איך אני מסמן לו חברים טובים בלי לפסול אותנו.
אז אני פשוט מצביע עליו ועל איזבל.
״חברים טובים?״ הוא שואל.
״כן!״ אני נוהם, וממהר להוציא את הפתק השני. הטיימר מרה שיש לנו עוד 25 שניות.
הפתק הבא, כתוב בו משפחה. אז אני מצביע על התמונה של המשפחה של איזבל.
״משפחה?״
״כן!״
בפתק הבא, יוצא לנו מכונית. אז אני עושה תנועות של נהיגה. הוא עולה גם על זה. וגם על הפתק שאחריו.
וב-30 שניות אנחנו עושים 12 פתקים.
כשהטיימר נגמר, שנינו קופצים בחיבוק אחד על השנייה. ומתחילים לרקוד על השולחן. ולנענע את התחת.
״תן כיף תחת אחי.״ אני אומר. ונותן לו כיף עם התחת.
איזבל ואפילו אנדרוז, כן כן! מלך הקרח צוחק.
וכך אנחנו מעבירים את שארית הערב שלנו. בצחוקים ובדיחות.
מעולם לא חשבתי שחברים זה משהו חשוב או נחוץ. מעולם לא ראיתי בחברים כמשהו שיוסיף לחיים שלי.
היו לי מלא מכרים, וחברים לקבוצה. אבל מעבר הם מעולם לא היו.
אבל היום, בבית הזה. עם האישה שאני אוהב.
מצאתי את המקום שלי, את האנשים שלי. וההרגשה הזו, בהחלט ההרגשה הכי טובה שיכולתי להרגיש.
תחושת השייכות שהם נתנו לי, לא יכולה להתעלות על שום תחושה שחשתי בכל חיי.
מצאתי את המשפחה שאני בחרתי לעצמי.

לילה טוב בננות.
הפרק הזה מוקדש לחברות הכי טובות שלי, שלי מיכל והמלאכיות.
אתן המשפחה שבחרתי לעצמי❤️