בידיי הגורל #1

איזבל- פרק 26

**כעבור חמש שנים**

אני בת 22.
אם לדייק, היום אני בת 22. ובמקום לחגוג את יום ההולדת שלי.
אני עומדת מאחורי הקלעים, כשכל כך הרבה אנשי מקצוע מתעסקים בפנים שלי, ובשיער שלי.
למען הסר ספק. לא הלכתי לקולג׳, ובקושי הצלחתי לסיים את בית הספר.
התחלתי לעבוד בתור דוגמנית, לפני שלוש וחצי שנים. ואם לומר את האמת, התאהבתי במסלול.
אבל היום ההרגשה שלי היא שונה, היום אני לא לובשת בגדי מעצבים יקרים של אנשים אחרים. היום אני לובשת את עיצובי האופנה שלי.
יחד עם המותג העולמי גוצ׳י.
כשהם פנו אלי לראשונה, הייתי בטוחה שהם צוחקים עלי. ואיזה מישהו מנסה למתוח אותי בפלאפון.
אך מהר מאוד, התבהר לי שזו ממש לא מתיחה. ושהמותג הזה רוצה את הגוף שלי על הבגדים שלהם, ואת הפנים שלי על המותג שלהם.
לאחר שעבדתי איתם במשך שנתיים, קרה שהם ראו את העיצובים שלי.
ונתנו לי הזדמנות, שכל בחורה בעולם האופנה חולמת עליה.
לעצב ליין אופנה משלי.
בשיא הכנות? לא האמנתי שאני בכלל יכולה. הייתי בטוחה שאני אכשל, ובכל פעם שציירתי משהו. זרקתי אותו לפח.
אבל אז עשיתי משהו, שאני לא ממש גאה בו. והלכתי למקור המוזה שלי.
הסתרתי את פני בקובע בייסבול, קפוצון ענק. והסתרתי את הצבע של שיערי. כך שהוא לעולם לא היה מזהה אותי.
כבר הבנתם מה עשיתי?
כן, התגנבתי למשחק של אית׳ן. צפיתי בו משחק. ובזמן שהוא שיחק עיצבתי את קו האופנה הראשון שלי.
אני יודעת, אתם בטח חושבים שאני אובססיבית. כי אני זו שעזבה אותו.
אז הנה העניין.
אי פעם, היה לכם בעולם הזה משהו שחשוב לכם. הרבה יותר מהחיים עצמם? שהייתם מוכנים למות עבורו? לי היה. כלומר עדיין יש.
אית׳ן.
הסיבה שלא סיפרתי לו את האמת, ועזבתי אותו. לא כי הפסקתי לאהוב אותו. אלוהים כמה שזה רחוק מהמציאות.
אלא כי ידעתי, שהוא יעזוב את הכדורגל. ויבוא אחרי.
הכדורגל זה מה שנשאר לו מאבא שלו, זה מה שמניע אותו. ואם הוא היה מפספס את ההזדמנות הזו בגללי.
לא הייתי סולחת לעצמי, וגם הוא לא היה סולח לעצמו.
העניין הוא, שמה שהיה בייני לבין אית׳ן היה הרבה יותר ממה שמילים יכולות לתאר או להסביר. האהבה שהייתה בינינו בערה בכל עצם ועצם בגוף שלנו.
והאש הזו הייתה, מסוגלת לחסל אותנו.
רק אחרי שקברתי את אימי, הבנתי כמה האהבה שלי ושל אית׳ן הייתה עוצמתית.
כמובן שמעולם לא ויתרתי עליו, לא יכולתי...היה משהו, יש משהו, שמחזיק אותי קשורה אליו.
לכל הפאקינג חיים.
״היי איז.״ קולו של טיי מוציא אותי מהבועה ששקעתי לתוכה.
״או היי טיי.״
״את נראת ניפלא.״ הוא מחייך, ונושק לראשי.
המאפרת נוזפת בו, ושולחת לו מבט מפציר. אבל לא באמת אכפת לו והוא מתעלם ממנה.
״טוק טוק.״ עוד קול נשמע. אני מסתובבת, ופוגשת בעיניים ירוקות חיוורות עם נקודה חומה.
ברנדון.
״ברנדי.״ אני מחייכת.
״אני והנסיכה שלי, החלטנו לבוא לאחל לך בהצלחה.״ הוא אומר. מתקרב אלי ומחבק אותי.
עכשיו מעצב השיער שלי הוא זה שנוזף.
״היי נסיכה יפה. אכלת היום?״
״כע, דוד בנדו הביא לי נקיה.״ היא חושפת שיניים קטנות.
״וואו, הנקניקיה הייתה טעימה?״ אני שואלת. אוחזת בידה הקטנה.
״כן. כן. כן.״ היא קופצת במקומה.
״מה עשית לה?״ אני נוזפת בו.
״יכול להיות....שנתתי לה קצת יותר מדי סוכר?״ הוא נבוך.
״היא תינוקת. אסור לתת לה הרבה סוכר.״ טיילר נובח, ולוקח אותה אל בין זרועותיו. יוצא מהחדר כשהיא על ידיו.
״היא לא תינוקת היא בת 4. והיא לא תאכל סוכר השבוע.״ אני נוהמת אל גבו לפני שהוא טורק לי את הדלת בפרצוף.
״הוא חוצפן.״ אני נוהמת.
״זה בסדר. הוא דואג לה.״ ברנדון הנבוך מתקרב אלי. ומתיישב לידי.
״איך את?״ הוא שואל.
״חיה, אתה יודע.״ אני משיבה.
״ועכשיו ברצינות. בלה אני מכיר אותך. אני יודע שמשהו מטריד אותך.״
״אני-אני פשוט...אתה חושב שאני צריכה לספר?״ אני שואלת, משחקת באצבעותי.
״את חושבת שאת מוכנה?״
״אני לא יודעת, כלומר. כן, לא. אולי? אופ.״ אני נאנחת.
כל כך מתוסכלת.
״עשית החלטה לפני שנים. הגיע הזמן שתקחי עליה אחריות.״ הוא אומר.
״אופ, מתי גדלת ככה?״ אני נוהמת, פוערת את שיערו.
ברנדון כבר בן 18. אני לא מאמינה שעבר כל כך הרבה זמן. והילד הקטן והמציק שהכרתי כמעט נעלם.
במקומו הגיע גבר, נאה וגבוהה בטירוף. אה ושלא נדבר על השרירים כן? אם מישהי תתקרב לאחי הקטן, היא צריכה לעבור קודם בדיקה מקיפה אצלי.
״תחשבי על זה בלה, זו ההחלטה שלך. אבל לא עכשיו, כי עכשיו את נראת פצצה מהלכת. ואת הולכת לצעוק על המסלול. ולסגור את תצוגת האופנה שלך. איפה הדוגמנית על שלי? קדימה תראי לי את הכישורים שלך. לא טסתי לקצה השני של העולם כדי לראות אותך מתמרמרת. ובנוגע ליצור הקטן והחמוד. אני מבטיח לא לתת לה יותר סוכר.״ הוא נושק לראשי ויוצא מהחדר.
משאיר אותי מאחור, עם המחשבות. והתהיות שלי.
אני אוחזת במפרק כף היד שלי. שם חרוט שמו של אהבת חיי.
׳אית׳ן'
וחושבת מה יהיה הצעד הבא שלי.
בזמן שאני מתארגנת, כדי לצעוד על המסלול, עם השימלה שסוגרת את תצוגת האופנה.

כשאני מוכנה לגמרי. אני נעמדת מאחורי הקלעים. ושומעת את קולות הקהל. ואת המוזיקה הרועשת.
אני עוצמת את עייני, ומנסה לעודד את עצמי.
״את יכולה מכשפה ג׳ינג׳ית.״ אית׳ן היה אומר, אלמלא היה פה.
אני כל כך מתגעגעת לשמוע את הקול שלו.
רוצה לדעת מה איתו, איך הוא היה בכל הזמן שהיינו בנפרד.
לא לראות או לשמוע אותו דרך חדשות או ראיונות. אני משתוקקת וכמה אליו.
״קדימה איזבל. תורך.״ פוקדים עלי באוזניה.
אני מרצינה, ומתחילה לצעוד על המסלול.
אני עושה שתי הקפות, ולאחר מכן נעמדת. עד שכל הדוגמניות יוצאות עם העיצובים שלי ונעמדות מאחורי.
כשהדוגמנית האחרונה מגיעה, הנשיא של גוצ׳י יוצא ונעמד לצידי.
מברך אותי, ומשבח אותי על תצוגת האופנה שהרמתי.
אבל עייני? מקובעות על עיניים בצבע ירוק חיוור עם נקודת שמש ממש במרכזה.
אך העיניים האלה לא שייכות לאית׳ן.
העיניים האלה, שייכות לתוצר של האהבה שיצרנו בלי שהוא ידע.
דְּוִין.
כל העולם שלי, והסיבה שאהיה קשורה אל אית׳ן לנצח.