בידיי הגורל #1

אית׳ן-פרק 22

״אנדרסון, אפשר להחליף איתך מילה?״ המאמן קורא, ישר כשאני נכנס למגרש.
״כן המאמן.״ אני עונה ישר, מניח את התיק שלי על ריצפת הגרש. ומתקדם אל עברו.
״רציתי לשאול אותך, קרה משהו חריג בבית?״
״לא, לא חושב המאמן.״ אני מבולבל מהשאלה שלו.
״אתה מתקשה בלימודים בן?״
״לא, המאמן מה יש?״
״אני שם לב, שהכדורגל כבר לא במקום הראשון אצלך. ואתה מתחיל לחפף. אתה מבריז מאימונים, וכבר לא שם לב לתזונה שלך. אתה מקל על עצמך, אית׳ן שהכרתי וקיבלתי לקבוצה הייתה מתאכזב אם הוא היה רואה אותך עכשיו. אם קרה לך משהו בן, תספר לי. אני פה כדי לעזור.״ המאמן טופח על גבי. אני עומד שם, נשאר המום מהמילים שלו.
לא חשבתי שהזמן שאבלה, או שביליתי עם איזבל. יפגע באימון או במשחק שלי. חשבתי שאני מצליח לגשר בין שני הדברים.
אבל מסתבר, שאני נותן לאחד מהם יותר תשומת לב מהשני. אני בשנה האחרונה שלי לתיכון. נשארו רק עוד כמה חודשים, ציידי הכישרונות כבר התחילו להגיע מהשנה שעברה. ואני בפער מטורף.
אם אני רוצה להשיג לעצמי מלגה, אני צריך להתחיל להזיז את התחת של עצמי. כי בקצב הזה קריירת הכדורגל שתמיד חלמתי עליה תיפגע.
ואני לא מסוגל לעשות את זה.
אני לא יכול, אני לא יכול לאכזב את אבא שלי ככה. אם לא אמשיך בכדורגל, החיים שלי יסתיימו. ולא יהיה לי שום ערך.
״קדימה בנים. תתאספו על המגרש, אנחנו מתחילים אימון.״ המאמן שורק, וכולנו מתאספים. מתחילים לעשות הקפות מסביב למגרש.

כל היום הייתי מדוכדך, הדברים של המאמן ערערו אותי. וגרמו לי להרגיש, רע עם עצמי.
החלטתי להישאר אחרי סיום הלימודים ולהתאמן עוד קצת. עד שהתשתי את עצמי לגמרי.
כשהגעתי הביתה, השעה הייתה כבר תשע בערב. הייתי כל כך גמור, שהתקלחתי ונרדמתי ישר. אפילו בלי לאכול.
למחרת בבוקר כשהתעוררתי. פניה הזועפות של איזבל. היו הדבר הראשון שפגשתי.
״פאק הבהלת אותי.״ נהמתי, וקפצתי מהמיטה.
״לעזאזל כמעט קיבלתי התקף לב. לא מעירים ככה בנאדם.״ אני זועף.
אני יודע שלא מגיע לה יחס כזה.
אבל היא הבהילה אותי.
היא מביטה בי, ולאחר מכן מעבירה את מבטה בחדר שלי. כאילו היא מחפשת אחר משהו.
ברגע שהיא לא מוצאת את מה שהיא חיפשה. או לא יודע מה, היא פשוט יוצאת מהחדר שלי בטריקה חזקה שמרעידה את כל הקומה שלי.
אני מתעצבן ויוצא אחריה.
מספיק לתפוס אותה שנייה לפני שהיא פותחת את דלת הבית.
״מה פאקינג נראה לך שאת עושה, מתפרצת הנה?״ אני חורק שיניים.
״לא ענית לי כל היום! ופאקינג נעלמת. הייתי בטוחה שבגדת בי. אני באה אלייך הביתה אחרי שלא ישנתי כל הלילה מרוב דאגה ובכי. ואתה מעז לצעוק עלי? אתה באמת חושב שאני עד כדי כך חסרת כבוד עצמי?״ היא נוהמת, מנסה לשחרר את עצמה.
אבל אני אוחז בידה בעוצמה, שבטוח תשאיר עליה סימנים.
״ממתי את מתפרצת הנה איזבל? וקרה שלא עניתי לך כי הייתי גמור לעזאזל, זה לא אומר שהלכתי וזיינתי מישהי אחרת.״ אני מתפרץ עליה. לא מסוגל להתמודד עם פרץ הקינאה שלה.
״מה נכנס בך? אתה מתנהג אלי בצורה מגעילה.״ דמעה חומקת מעיניה.
״פאק!״ אני נוהם, משחרר אותה וזז לאחור.
״אני לא יודע מה נכנס בי, המאמן ערער אותי.״ אני מתוודה.
״וזו סיבה, להשתמש בי בתור שק חבטות?״ היא לוחשת, דמעות עכשיו מכתימות את כל לחייה.
״לא, ואני מצטער על זה. אבל...איזבל אני לא יכול, אני לא יכול לנהל את השיחה הזו עכשיו. אני לא מסוגל להתמודד עם זה עכשיו. אני מבולבל ומתוסכל ומאוכזב. את יכולה להבין אותי?״
״אני מנסה אית׳ן, אתה חושב שאני רוצה להתפרץ לפה ולהתנהג כמו חברה קנאית אובססיבית? אבל אתה לא מדבר איתי, איך אני אמורה לדעת שהכל טוב איתך? או להיות שם איתך.״ היא לוחשת, דמעות ממשיכות לזלוג מעיניה.
״אני לא יודע איזבל. אני פשוט...״ אני משתתק. הולך לאחור.
עד שראשי נשמט על הקיר.
אני עוצם את עייני. ונושם עמוק.
״בן תראה! רשמתי אותך לנבחרת הנוער של בית הספר, אתה הולך לשחק עם האיגלס. אתה מאמין לזה? אני כל כך גאה בך!״ אבא מנופף אל עברי, עם המסמכים שאכן מאשרים, שהוא רשם אותי לקבוצה.
ובידו השנייה הוא מושיט לי שקית, ובה המדים של הקבוצה.
עברתי את מבחני הקבלה לפני שבועיים, והיינו צריכים להסדיר את דמי הרישום ולקנות את המדים.
אני לא מאמין שאני חלק מהקבוצה. כשאמרתי לאבא לראשונה, שאני רוצה לנסות להירשם. הוא כל כך שמח שהייתי בטוח שראיתי דמעה קטנה שהוא החביא.
הוא התאמן איתי בכל יום, ועודד אותי בכל רגע.
לא הפסיק להתגאות בי, ולומר כמה שהוא גאה בי. בכל ארוחה הוא היה מספר שהוא גאה בהתקדמות שלי ושאני הולך להיות השחקן שהוא מעולם לא היה.
וזה נתן לי מוטיבציה להתקדם יותר ויותר.
לאט לאט, ועם חלוף הזמן. הצלחתי גם לזכות בתפקיד הקפטן.
ואבא מת שלוו.
״אני לא יכול לאכזב את אבא שלי, הקבוצה הזו היא הכל בשבילי.״ אני לוחש בעיינים עצומות. לא מסוגל להביט בעייני הטורקיז החיוורות שלה.
״מה אתה אומר אית׳ן?״ קולה סדוק.
״אני...״ אני לא מסוגל לדבר.
״תגיד את זה.״ היא מפצירה בי.
״אני, אני חושב ש..אנחנו צריכים לקחת פסק זמן. רק עד שאוכל להשתלט על עצמי מחדש. או עד שאשיג מילגה.״ אני לוחש, פוקח את עייני.
אני מביט אל כיוונה. ראשה מושפל אל רגליה.
ואני יכול לראות את כתמי הדמעות שלה.
״בין הבחירה שלך, לכדורגל. או לי. אני מניחה שכבר בחרת, רק ש...אני לעולם לא אציב אותך בסיטואציה שתצטרך לבחור בה. לכן אני משחררת אותך. אני יודעת מה הכדורגל בשבילך. ואני יודעת כמה הוא חשוב לך. אני רק מקווה שתצליח, ומאחלת לך לקבל מלגה מלאה.״ היא מחייכת חיוך מאולץ. ויוצאת מהבית שלי.
כל נים, ווריד וחלק בגוף שלי מפציר בי לרוץ אחריה.
לרדת על ברכי ולהתחנן בפניה, שתסלח לי ולא תלך. לקבור את עצמי בתוך חומה ההדוק. אבל אני לא יכול.
הבטחתי לאבא שלי, ואני לא מסוגל לאכזב אותו.
אני לא יכול לותר על החלום הזה. החלום הזה הוא הכל בשבילי.
אבל אני אחזור אליה.
אני אחזור אליה, כי הכל בידיי הגורל.
והגורל הוא זה שהפגיש בינינו.

מה קורה בננות? קודם כל מקווה ששלומכן טוב, שנית. הסיפור ממשיך, והחלטתי שהוא יהפוך להיות סדרת ספרים.
יהיה ספר לטיילר וסטפן וספר לברנדון.
כרגע פתחתי את הספרים, והפרולוג והתקציר זמינים. מוזמנות להשים את הספרים בספריה כדי לקבל התראה כשיעלו פרקים. בקרוב הספר הזה נגמר ואני ממשיכה לספר הבא. מספרתי את הספרים כדי שלא תתבלבלו
ובנימה זו, תודה רבה לכן.
אני יודעת שכתבתי את הספר הזה בשבילכן לאור המצב הבטחוני של המדינה. אבל שתדעו לכן שהספר הזה הוא גם מקום בריחה שלי.
אני מוצאת את עצמי בורחת לפה לכתוב, ומתנתקת מהעולם החיצוני. אז תודה על האהבה שאתן מראות לספרים שלי. זה מעודד אותי ונותן לי כוח לכתוב❤️