בידיי הגורל #1

אית׳ן - פרק 15

אני בעננים. אני באמת חושב, שאני מרחף על איזה ענן. ובשיא הכנות? לא בא לי לחזור לכדור הארץ.
אני מאושר, עד מעל הראש. עד מעל לגל, עד מעל לשמיים, לכוכבים לכל היקום. לעזאזל אני מאוהב.
וההרגשה הזו פאקינג מדהימה.
מה אני צריך יותר, מהמכשפה הג׳ינג׳ית שעומדת בין זרועותי ואני מסבן לה את הראש?
״אוה, ההרגשה הזו כל כך נפלאה.״ היא משמיעה קולות, כל כך מפתים.
״אם תמשיכי להשמיע את הקולות האלה, אני לא אתאפק. ויקרה פה אסון.״ אני מזהיר.
היא ממלמלת משהו לא ברור, ונשענת עוד עלי.
״את יודעת? אומרים שלג׳ינג׳יות יש שיער ערווה בכוס בצבע כתום. ממש ציפיתי לבדוק את התיאוריה הזו, אבל את חלקה.״ אני אומר, והיא פורצת בצחוק רם. שמדביק גם אותי.
היא מסתובבת, ומכה את חזי, לאחר מכן נושקת לשפתי.
״אתה חסר תקנה.״. היא מחייכת.
״א-צודקת. ב-פליז תחייכי תמיד וג-הפיצוי הבא שלי הוא שתגדלי שיערות בכוס. אני חייב לראות. פליז פליז פליז פליז.״ אני מתחנן כמו ילד קטן.
מת שיהיה לה שיער כתום, שפאקינג אוכל ללקק.
״אם זה כל כך חשוב לך, אפסיק לגלח. אבל שתדע שזה מגעיל בעייני, ואני לא מוכנה להשאיר אותו להרבה זמן.״ היא עומדת על שלה.
״דיל! רק תני לי לראות באיזה צבע השיער שלך. ואז תורידי.״ אני כבר אשכנע אותה להשאיר, או אפילו פס קטן.
דאיימ, עומד לי רק מלחשוב על זה.
אני ממשיך לסבן את שיערה, ואז את גופה. לאחר מכן היא עוזרת לי להסתבן. אנחנו מתייבשים, אני מביא לה חולצה שלי.
שיושבת עליה מושלם. ומכניס את הבגדים שלה למכונה, ואז אכניס למייבש.
בזמן שהבגדים שלה בכביסה, אני לוקח אותה למטבח ואנחנו מתחילים להכין את הבצק לפיצה.

״אית׳.״ איז לוחשת.
״מממ?״
״מה התוכניות שלך, לאחרי הלימודים?״
״אני ממש רוצה להיות שחקן מקצועי. אז אני די בטוח שאסע לקולג, ואמשיך עד שאתקבל לליגה מקצועית. ואת?״ אני שואל, וממשיך לערבב מצרכים, לבצק של הפיצה.
״אני..לא ממש יודעת, תמיד אהבתי לעצב בגדים. אבל מעולם לא הייתה לי תשוקה, למשהו מעבר לזה.״ היא מסבירה.
״אז אולי, תוכלי לעצב בגדים?״ אני מציע.
״כן, אולי. אתה מתכוון לנסוע לקולג רחוק?״
״האמת היא, אני לא רוצה להיות רחוק מאימא שלי ואחים שלי. אז אני שוקל ללמוד כאן בג׳ורג׳יה.״ אני אומר, מרגיש הקלה לספר למישהו.
״אני בטוחה, שלא משנה מה תבחר לעשות. אימא שלך תהיה גאה בך,״ היא אומרת ועוצרת את מה שהיא עושה.
היא מתקרבת אלי, נעמדת על קצות אצבעותיה. ונושקת לשפתי.
״ואני בטוחה שגם אבא שלך גאה, אני יודעת כמה זה חשוב לך. לשחק בשביל אבא שלך, אבל תבטיח לי. שתשחק גם בשבילך.״ היא לוחשת.
״פאק, אני אוהב אותך כל כך.״ אני נוהם, ומחבר בין שפתינו.
רק אחרי שלשוני חודרת אל תוך פיה.
אני מבין שהתוודתי שאני אוהב אותה.
היא מנתקת בין שפתינו, וכורכת את זרועותיה סביב מותני.
״אני אוהבת אותך בטירוף, אתה אפילו לא מבין כמה. אולי עבר רק חודש, אבל אתה חשוב לי כל כך.״ היא אומרת.
אלוהים, איזו הקלה זו.
לדעת שהאדם שאתה אוהב, אוהב אותך בחזרה.
אני מחייך חיוך ערמומי, ומושיט את ידי אל עבר הקמח, אני לוקח חופן של קמח. ומפורר אותו על ראשה הג׳ינג׳י.
״הו, אלוהים. אתה לא עשית את זה עכשיו!״ היא נוהמת, וחופנת חופן בעצמה, וזורקת עלי.
״הא, את חושבת שיש לך מספיק ביצים בשביל הקרב הזה?״ אני נוהם, ולוקח עוד חופן של קמח.
״אין לי ביצים, יש לי ביציות אידיוט.״ היא זורקת עלי חופן של קמח, ומוציאה לי לשון.
אני פורץ בצחוק, ומתגלגל על הריצפה.
ליטרלי פשוטו כמשמעו, מתגלגל על הריצפה מרוב צחוק.
היא מתיישבת עלי בפישוק רגליים. ומתחילה לנשק את מתארי פני.
״אתה הדבר הכי יפה בעולם. ואני אוהבת אותך, ואוהב אותך לנצח. אתה תמיד תהיה חלק ממני, כי נתת לי משמעות חדשה לחיים. ואהיה אסירת תודה לך על זה לנצח. אית׳.״ היא רוכנת אל עברי. ונושקת לשפתי.
אני מסובב אותה, כך שהיא על גבה ואני גוהר מעליה.
היא שוכבת מתחתי, כששיערה הג'ינג'י פרוע בתוך הקמח. ומעולם לא ראיתי דבר יפה יותר.
״את מושלמת, ואת מאירה את חיי. אוהב אותך מכשפה שלי.״ אני רוכן, ונושק לשפתיה.
״מממ, אני יכולה לחיות ככה לנצח.״ היא מהמהמת, אני אוחז בידה. מושך אותה לעמידה.
״אנחנו צריכים לאכול אישה, איש המערות שלך רעב. את צריכה להאכיל אותי.״ אני קורץ. וצובט לה את התחת.
היא מכה את זרועי. נוהמת שאני חסר תקנה.
ומתחילה ללוש את הבצק. אני עוזר כמה שאני יכול, מחמם את התנור חותך זיתים, פיטריות ופלפלים.
היא מכסה את הבצק, מניחה אותו בצד כדי לטפוח. ובזמן הזה מנקה את הכלים, ושוטפת את הריצפה.
״אימא שלי, תמות עלייך בתור כלה.״ אני קורץ.
״אני שונאת ליכלוך, ולא אוהבת להשאיר אחרי בלאגן.״ היא מסבירה.
״אני מעריך אותך על זה, שאת מנקה אחרינו.״ אני אומר, מתקרב אליה. וכורך את זרועותי מסביבה.
״איזבל.״ אני לוחש, אל תוך צווארה.
״אית׳ן.״ היא משיבה.
״בבקשה אל תעזבי אותי, לא משנה כמה אני חזיר חסר תקנה. תילחמי עלי. טוב?״ אני מבקש. כי אני יודע שאני נוטה לפשל, והרבה.
״מבטיחה, מבטיחה שעד שלא תכריח אותי לעזוב אותך. לא אעזוב.״ היא נשמעת כנה.
ואני מאמין לה.
״קדימה ילד מגודל, בוא נחתוך את הבצק ונכין לנו פיצות.״ היא מושכת אותי. חותכת את הבצק ומתחילה ללוש אותו.
אנחנו מכינים כמה פיצות, עם סוגי ירקות שונים. כדי שישאר גם לאחים שלי, ואימא.
ולפני שאנחנו מתיישבים לאכול, אני לוקח את הפיצה שאני הכנתי.
שכתוב עליה ״פרום.״
ויורד על ברך אחת.
״איזבל יאנג, האם תסכימי לתת לי את הכבוד ותלכי איתי לנשף האביב?״ אני שואל.
היא מסתובבת, ועינייה נוצצות מדמעות.
״כן ברור!״ היא קופצת עלי. ואני מנסה לא להפיל את הפיצה.
״אוי, תודה לאל. חשבתי שתחשבי שזה קיטשי מדי.״
״לא, זה מושלם!״
״מה דעתך, שנאכל בסלון?״ אני מציע, היא מהנהנת.
אנחנו עורכים את הסלון. אני מושיב אותה בין רגלי. שם לנו סרט רנדומלי בנטפליקס ואנחנו מתחילים לאכול.
״מאחר ואנחנו הולכים לנשף יחד, יש לי עוד פיצוי. מוכנה מכשפה שלי?״ היא מחייכת חיוך, שבהחלט יכול להרעיד את הגיהנום.
מרוב שהוא יפה.
״אני חושבת שהפיצוי שלי, הרבה יותר טוב. חכה שתשמע מה אני מתכננת לך אית׳ן הגדול.״ היא קורצת. ונושקת לשפתי.

גברת מיכל, תהני מהפרק הזה כי לא יהיה עוד אחד.
לא תוכלי לחלץ ממני עוד אחד, יש לך מזל שאת החברה הכי טובה שלי ושאני כותבת את הפרק הזה בשבילך
לילה טוב בנות❤️

נ.ב
לירי תזהרי לבקש גם את עוד פרק. אני עייפההההההה