בידיי הגורל #1

אפילוג

״אני ואת? זה לנצח מכשפה ג׳ינג׳ית.״

אני יכול לספור על יד אחת, את הפעמים היחידות. שהלב שלי דפק כמו משוגע.
בפעם הראשונה, הייתה כשראיתי את איזבל במגרש הכדורגל.
בפעם השנייה, כשהיא הסכימה להיות שלי.
בפעם השלישית, כשהיא נתנה לי את עצמה.
בפעם הרביעית, כשהיא ילדה את הבת שלי.
והפעם החמישית, עכשיו. כשהיא צועקת אל עברי. כשהבת הקטנה שלי מפזרת מולה שובל של פרחים.
אמרתי לכם. יד אחת.
וכל הרגעים השמחים שלי, קשורים לאיזבל.
ברנדון, אחי עומד לצידי כשושבין שלי.
אימא יושבת בקהל.
אביה של איזבל, הוא זה שמוסר אותה לי.
אלוהים. אני לא מאמין שזה הרגע שבו היא הופכת לשלי.
אני עדיין לא מאמין, לא שהכומר מבצע את הטקס ולא כשאני משחיל את הטבעת על האצבע שלה.
״אני מכריז עליכם בעל ואישה, אתה רשאי לנשק את הכלה.״
מכריז הכומר, והלב שלי.
הלב המזוין והמכושף. מחסיר פעימה.
אני נושק לשפתיה של אישתי.
אישתי.
״הפכתי אותך לאישתי, והכנסתי לרחם שלך את הבת שלי. פאק אני צריך מדליה.״ אני מקניט אותה.
כי גם ביום החתונה שלנו, אני אריב איתה.
זה הדלק שמניע אותנו.
״ילדים שלנו. הבת שלך רצתה אח. היא קיבלה אח. מזל טוב אבוש, אנחנו בהריון.״ היא מחייכת. טיילר מגיש לה קופסה. והיא מושיטה אותה אל עברי. אני פותח אותה. ומוציא מתוכה תמונה של אולטרסאונד.
״הפעם, כל בדיקה. כל דבר. אתה תהיה איתי, אתה לא פטור מכלום!״ היא נוהמת, וגוררת אותי אל הרחבה.
אנחנו זזים על הבמה בהרמוניה, שמתאימה לשנינו.

אני משכיב את המכשפה שלי על המיטה, מביט בגופה העירום שפרוש על המיטה שלנו.
״מכשפה, אני רוצה שתראי לי. איך את מזיינת את עצמך. על המיטה שאנחנו הולכים לבלות בה את שארית חיינו.״ אני נוהם.
ומשחרר את העניבה שלי.
המכשפה שלי כמובן לא מתנגדת, ושולחת את ידה אל בין רגליה.
יד אחת מעסה את הדגדגן שלה, יד שנייה צובטת את הפיטמה שלה.
״תראי לי איך את מכניסה אצבע לתוכך מכשפה.״ קולי צרוד כשאני מבקש ממנה, משחרר את הזין שלי מהתחתונים.
נעמד מעליה עירום לגמרי.
הזין שלי עומד לגמרי. וכואב בטירוף. אני מעביר את אגודלי על הטיפה השקופה. ומתחיל לשחק עם העטרה.
״הו, פאק.״ היא לוחשת, מזיינת את הכוס ההדוק שלה. עם האצבע הקטנה שלה.
״תכניסי עוד אצבע מכשפה.״ אני פוקד, והיא מציתת כמו ילדה טובה.
שתי אצבעות מפמפמות את הכוס שלה.
אני זה שמזיל ריר הפעם.
אני מעביר את היד שלי מהר יותר על הזין שלי, משפשף חזק יותר. בזמן שהיא מזיינת את עצמה באותו קצב.
אגודל על הדגדגן שלה, ושתי אצבעות בתוך הכוס שלה.
״אני גומרת.״ היא מקמרת את גבה.
״אני קרוב.״ אני אומר, עולה על המיטה. נעמד בין רגליה ומשפשף חזק יותר.
״הו. פאק. כן.״ היא זועקת. גומרת, ואני מיד אחריה.
יורה את כל הזרע שלי על הכוס והבטן שלה.
אני מורח את הזרע שלי על הבטן שלה, ומכניס חלק לכוס שלה.
מורח את הזרע שלי על הפתח שלה.
אני רוכן אל השדיים שלה, לוקח אחד אל תוך פי. ואת הפטמה השנייה שלה ממולל בין אצבעותי.
״הו, אית׳ן. כןןן.״ היא זועקת. מקמרת את גבה.
כורכת את רגליה סביב מותני.
אני אוחז בזין שלי, בזמן שהשפתיים שלי מסביב לציצי שלה.
ומתחיל לשפשף בו את הכוס שלה. עד שהוא שוב פעם עומד. ואני מחליק לתוכה.
סנטימטר אחר סנטימטר.
חומה מקדם את פני הזין שלי. וקירות איברה סוגרים עלי.
אני נשבע שאני בן זונה בר מזל.
אני מתחיל להדוף לתוכה. מזיין אותה, עושה איתה אהבה, מתעלס איתה, הופך אותה לשלי, כל מה שהיא רק תרצה.
היא שלי, ולנצח תהיה שלי בלבד.
״אני אוהב אותך מכשפה ג׳ינג׳ית שלי.״
״אני אוהבת אותך, בעלי היקר.״

**כמה חודשים מאוחר יותר**

״אעעעעעעעעעעעעעעעעע. אני שונאת אותך. למה היית חייב להעביר אותי את הסיוט הזה פעמיים?״ איזבל בוכה, צועקת ומקללת אותי ב-15 השעות האחרונות שהיא נכנסה ללידה.
הבן שלנו עקשן ולא רוצה לצאת. נוח לו ברחם של אימא שלו.
״אני אוהב אותך בייבי. קדימה תדחפי ותוציאי את הבן שלנו.״ אני מעודד אותה.
״אני לא מסוגלת בייב, אני לא מסוגלת. כואב לי, אני עייפה, ומותשת.״ היא בוכה. אני מלטף את ראשה. רוצה להקל עליה. אבל לא יודע איך.
״הראש כבר תכף יוצא, עוד קצת.״ האחות אומרת.
איזבל לוחצת, ועוד כמה לחיצות והילד שלנו יוצא לעולם.
קולות הבכי שלו ממלאות את החדר. והקלה ממלאת את ליבי.
״תודה. תודה תודה.״ אני נושק לראשה.
״אם תכניס אותי שוב להריון, אני רוצחת אותך.״ היא נוהמת.
״עוד תינוק אחד, אני נשבע שעוד אחד וזהו.״ אם מבט היה יכול לרצוח, הייתי כבר מת.
״אין סיכוי.״
״בסדר, הבת שלנו כבר תשכנע אותך.״
״תעוף ממני, אתה והילדים שלך. הם אוהבים אותך יותר ממני, כאילו הם לא קרעו את הכוס שלי לשניים כדי לצאת.״
״אנחנו לא יכולים לעוף ממך. אנחנו מאוהבים בך.״
״אתה חנפן.״
״זה יעזור להביא לי עוד שני תינוקות?״
״אמרת אחד!!!״
״אנחנו עוד נדבר על זה.״
״הנה הבן שלכם, אתם יודעים כבר איך תקראו לו?״ האחות משכיבה את גופו הקטן על החזה של איזבל. שנושקת לראשו.
״אדוארדו.״ שנינו אומרים.
הבן שלי נקרא על שם אבי. וזה היה הרעיון של האישה שאני אוהב.
אני נושק לראשה. ומודה לגורל שהפגיש בינינו.
איך אימא שלי אומרת, הכל בידיי הגורל. אם הוא מתערב, או שנדפקת או שזכית.

הסוף❤️