בידיי הגורל #1

איזבל- פרק 09

״תספרלייייייי, נווווו. תספר לי. אני שונאת הפתעותתתת.״ אני רוטנת כמו ילדה קטנה. כשאני ישובה במכונית של אית׳ן, שנוהג.
״אלוהים, את נשמעת כמו ילדה קטנה.״ הוא מחייך חיוך קטן.
״כי אני סקרנית, אתה יודע כמה אני בנאדם סקרן? אני מסוגלת להשתגע מרוב סקרנות. אני אוהבת לדעת הכל. הכל. הכללללללל.״
״וואו, ואני חשבתי שאת חמודה. כשבעצם את מפלצת שלא מפסיקה לדבר.״
״היי!״ אני מכה את זרועו, ומסיטה את מבטי ממנו. משחקת אותה נעלבת.
״נו, אני צוחק. אל תהיי קשה.״ הוא שולח את ידו, כדי לאחוז בידי.
אבל אני סותרת לה.
״נו איז, צחקתי איתךךךךךך.״
״אני רוצה שזה יהיה הפתעה, בבקשה תסמכי עלי ותני לי להפתיע אותך. זה הדייט הראשון שלנו.״ הוא מתחנן.
״אוקיי.״ אני מחייכת, הוא מושיט לי את ידו ואני אוחזת בה.
״יששששש.״ הוא מחייך כמו ילד קטן.

כעבור כמה זמן, אנחנו מגיעים למגרש הכדורגל.
״מה אנחנו עושים פה?״ אני שואלת.
״בואי,״ הוא מושיט לי את ידו, כשהוא פותח עבורי את דלת המכונית.
הבטחתי שאסמוך עליו, אז אני שותקת. מניחה את ידי בידו, והולכת אחריו.
״קדימה, מכשפה ג׳ינג׳ית שלי.״
״מההה???? איך קראת לי עכשיו?״
״אופס. אבל תודי, כישפה אותי נכון?״
״אתה מטומטם?״
״נו, אני צוחקקקקקקקק. מכשפה ג׳ינג׳ית שלי.״
״אתה חסר תקנה.״ אני אומרת, ושנינו פורצים בצחוק.
״את תאהבי את ההפתעה שלי.״ הוא מושך אותי, ואני הולכת אחריו.
יותר נכון רצה. כדי לנסות להדביק את הקצב שלו.
הוא מושך אותי, לכיוון מגרש הכדורגל. מהצד האחורי. במקום שמעולם לא הייתי. ומכניס את שנינו לבניין, שמוביל אל עבר מעליות צדדיות.
הוא מקיש קוד מסוים. ואנחנו נכנסים למעלית.
הוא מקיש על קומה 19, והמעלית מתחילה לעלות.
״אוקיי, אז הגענו לבית הספר. השעה שמונה בערב, ויש לך סל ביד. איזה דייט בדיוק אנחנו עושים?״
״את כזאת קרציהההההה, תני לי להפתיע אותךךךךך.״ הוא מתמרמר כמו ילד קטן.
״אופ. טובבבבבבב.״ אני אומרת, ופתאום. המעלית נעצרת.
״מה? מה קרה.״ אני שואלת.
״לא יודע, רגע.״ הוא נראה מבולבל, מניח את הסל על ריצפת המעלית. ומצלצל ברמקול.
״היי. אמממ, נתקענו פה.״
״אנחנו מצטערים, יש תקלה טכנית. אנחנו ננסה לטפל בה כמה שיותר מהר אדוני. אנחנו מצטערים על האי נוחות.״ מישהו משיב מעבר לאינטרקום של המעלית.
״אוקיי, תודה.״ אית׳ן אומר, ונאנח.
הוא מתיישב על הריצפה. ומתחיל לנבור בסל שהוא הביא.
״מה אתה עושה?״ אני שואלת, ומתיישבת לצידו.
״מאחר והדייט שלנו נהרס, אני צריך לאלתר כדי להרשים אותך. אז נעשה את הדייט שלנו במעלית. בואי.״ הוא הוציא שמיכה מהסל, פרש אותה על הריצפה. והתחיל להוציא קופסאות אוכל, ירקות, ופירות.
״אימא שלי, הכינה לנו פסטה...מממ, לחם שום. ויש פה ירקות פירות וקצת חטיפים. רציתי שנעשה פיקניק ונראה את הכוכבים על הגג של הבניין. אבל....כמו שאת רואה.״ הוא צוחק.
״אווו, זה כזה נחמד.״ אני מחייכת. וקופצת עליו, נושקת ללחי שלו.
״באמת? לא הרסתי את הדייט שלנו?״ הוא מסמיק.
״לא, לא. זה מושלםםםםם. באמת.״ אני מתלהבת.
״יופי, אז....״ הוא מסמיק שוב.
״רגע, מעולם לא היית בדייט?״
״לא ממש, ואת?״
״גם לא.״
״אז, מה עושים? מה את רוצה שנעשה?״
״כל מטרת הדייט היא להכיר אחד את השנייה. אז אמממ, בוא נכיר.״
״אוקיי, בואי נשחק במשחק הזה 10 שאלות. תתחילי את.״
״אמממממ, צבע אהוב?״ אני שואלת.
״שחור. ושלך?״ הוא שואל.
״גם שחור.״ אני אומרת.
״אוכל אהוב?״ הוא שואל,
״אני לא בררנית, אני אוכלת הכל. אתה?״
״כל אוכל של אימא שלי. סרט הכי אהוב עלייך?״
״ברצינות? זה משעמם. בוא נעלה את הרמה, מה הזיכרון הכי שמח׳שך?״
״שמח׳שך?״
״כאילו, שמח שלך,.....״
״אני מת, את פשוט כזאת מוזה וחמודה בו זמנית.״
״נו תענהההההההההה.״
״אוקיי, אוקיי. הזיכרון הכי שמח שלי, הוא הפעם הראשונה שאבא שלי הניח בידי כדור כדורגל. ואמר לי לזרוח. שלך?״
״אמממממממממ. זה יהיה מוזר אם אומר, שאין לי ממש כזה? כאילו זה נשמע רע. פשוט היו לי יותר רגעים עצובים מאשר שמחים.״ לחשתי, והוא התכווץ.
״בוא לא נהרוס את הרגע. בבקשההההה.״ התחננתי, אך בכל זאת הוא שאל.
״מה הרגע הכי עצוב שלך? ותזהרי לא לענות.״
״אני מבטיחה שאספר לך, אבל לא היום בבקשה.״
״בסדר, אני מכבד אותך. הרגע הכי עצוב שלי, הוא כשאבא שלי נפטר.״
״אני משתתפת בצערך.״ לחצתי את ידו. והוא חייך.
״מה הפחד הכי עמוק שלך?״ שאלתי.
״להיכשל בכדורגל. שלך?״
״לאכזב את עצמי.״
״מה הרגע הכי משמעותי שהיה בחיים שלך?״ הוא שאל.
״לפגוש את טיילר. שלך?״
״להיכנס לנבחרת.״
״שאלה אחרונה, תחשבי עליה טוב טוב. אני מאתגר אותך. אוקיי?״
״אוקיי, תשאל.״
״מי, האדם שאת הכי אסירת טובה אליו?״ הוא שאל.
״טיי, ללא ספק.״ עניתי ללא היסוס. טיי הציל את חיי. אם הוא לא היה בחיי לא הייתי מי שאני היום.
״אני יודע שאמרנו אדם אחד, אבל אני אומר שההורים שלי. כי הם כל החיים שלי.״ הוא אומר.
ואלוהים, הוא כל כך פאקינג סקסי.
הוא שונה מכל הבנים שבגילו, הוא אומנם יהיר ומתנשא. אבל הוא כל כך חם ואוהב. יש לו כל כך הרבה תכונות שפשוט מושכות אותי אליו.
ואני לא מפסיקה להיות מהופנטת. הוא טוען שאני כישפתי אותו.
אבל לא, אני נשבעת שהוא זה שכישף אותי.
אני מתרוממת על רגלי, ובוחרת להיות נועזת הפעם. הגיע לו לקבל את הנשיקה שלי. הוא הרוויח אותה.
אני מתיישבת על רגליו בפישוק רגליים. אני מחפרת את אצבעותי בשיערו. ומושכת את פיו אל פי.
מחברת בין שפתינו.
לוקח לו בדיוק שנייה אחת, כדי לתקוף את הפה שלי. ולפקוד על השפתיים שלי להיפתח, ברגע ששפתי נפתחות עבורו. הוא מחדיר את לשונו. שמרקדת עם לשוני ריקוד מסחרר.
הטעם שלו מתפוצץ בפה שלי. טעם של תשוקה וכמיהה לעוד.
הוא אוחז ביריכיים שלי, ומתחיל להניע את גופי על פלג גופו העליון.
אני מתחילה להרגיש את הזקפה שלו, שמותחת את מכנסי הג'ינס שלו.
ומרעידה את גופי. אני לא מתביישת להניע את גופי על גופו.
מחככת את הכוס הרטוב שלי על הזין שלו, מבעד לבגדים.
״הו, אלוהים.״
״לא אלוהים מכשפה. אנדרסון.״ הוא נוהם, ונושך את הלשון שלי.
זה מרעיד את הגוף שלי, ושולח זרמים חמים בכל הגוף שלי.
הנשיקה המדהימה שלנו נקטעת כשהמעלית מתחילה לזוז.
״פאק.״ הוא נוהם. וקובר את פניו בשקע צווארי.
״אנחנו חייבים לקום, לפני שמישהו יראה אותנו ככה.״ אני לוחשת, בקושי מסוגלת לדבר. או לנשום.
לא זוכרת מה התחושה שאמורה להיות ברגליים או בגוף שלי.
״קדימה, בואי נמשיך את הדייט שלנו עם הכוכבים.״ הוא עוזר לי לקום ממנו, ואנחנו מתחילים לקפל את הדברים. רק עכשיו אני שמה לב שלא נגענו בכלל באוכל.
״היי אנדרסון, זיון על יבש. ונשיקה לוהטת. לא הופכת אותנו לזוג. אני מצפה ממך להמשיך לנסות.״ אני קורצת, ויוצאת מהמעלית.
״אלוהים, שאני אמותתתתתתתת מכשפה ג׳ינג׳ית כישפה אותייי. אני שפוטטטטטטטט.״ הוא נוהם, ויוצא אחרי.