בידיי הגורל #1

איזבל- פרק 29

אני מבולבלת.
אני לא מבינה כלום, איך הגעתי למצב שאני עומדת מול דלת ביתו של אית׳ן? ואיך הוא יודע על הבת שלנו?
אני נאנחת, נושמת נשימה עמוקה. ודופקת על הדלת.
לאחר כמה שניות, קולות של צעדים נשמעים. והדלת נפתחת.
במרכזה עומד אית׳ן.
עם מגבת שהוא מעביר על ראשו, ומגבת שכרוכה על מותניו.
אני מחניקה אנקה.
כי לעזאזל, אחרי כל השנים האלה שלא ראיתי אותו.
הוא הפך להרבה הרבה יותר חתיך, ממה שהוא אפילו היה בתור נער.
הוא כבר לא ילד או נער, הוא גבר.
עם גוף מפוסל, וקוביות שלא מבישות את טובי הספורטאים.
״היי.״ אני מובכת, אלוהים. ואני בטוחה שאם הייתי מביטה במראה, הייתי רואה שהלחיים שלי אדומות.
״דְּוִין, כבר נרדמה.״ הוא אומר, וזז הצידה. מסמן לי להיכנס עם ראשו.
״אכפת לך אם אחליף בגדים?״
״לא, את יכולה להחליף בחדר שלי. קומה שנייה, דלת שלישית מימין.״ הוא מסביר, אני מהנהנת והולכת.
הוא סוגר את הדלת. ונעלם איפשהו בחלל הבית.
אני עולה לחדר שלו, לפי ההנחיות שהוא נתן לי.
ברגע שאני פותחת את הדלת, עיניי מתמלאות דמעות. וכאב ממלא את חזי.
תמונה של דְּוִין בשחור לבן, תלויה מעל המיטה של אית׳ן.
אני מזהה את התמונה, היא מהימים הראשונים שהיא רק נולדה. ברנדון צילם אותה.
איך הייתי כל כך אנוכית? ולא נתתי לאית׳ן לחוות את הבת שלו.
מנעתי ממנו להיות מעורב בחיים של הבת שלו.
אני לא מאמינה שהפכתי להיות בנאדם כל כך דוחה.
הדמעות מוצאות את עצמן, ומתחילות לזלוג מעיניי על פני. מעולם לא חשבתי שאהיה הבחורה שתפגע באית׳ן.
אבל פגעתי.
פגעתי בו הרבה יותר ממה, שהוא אי פעם פגע בי.
ולעולם לא אוכל לסלוח לעצמי על כך.

״טיילר,״ אני בוכה, לנייד. כשאני אוחזת בידי את בדיקת ההריון החיובית.
״מה קרה? איזבל? את בסדר???״
״טיי. טיי אני בהריון.״ אני ממשיכה לבכות. חזק יותר, לא יודעת מה אני עומדת לעשות עם עצמי.
״מה? איך?״ קולו נשמע מופתע.
״אני לא יודעת, אני לא יודעת. טיי אני מפחדת. אני חייבת להתקשר לאית׳ן. אני צריכה לספר לו.״ אני נסערת.
״לא, איז. אל תעשי משהו שתתחרטי עליו. אל תשכחי מה הסיבה שעזבת אותו.״
הוא צודק, אני לא יכולה להתקשר אליו. וליפול עליו משום מקום.
וגם מה אומר לו.
'היי אית׳ן אני הבחורה ששברה לך את הלב, ודרך אגב אני בהריון עם הילד שלך׳
״אני חושב, שקודם את צריכה ללכת לרופא ולבדוק אם זה באמת נכון. הבדיקות המזוינות האלה לא תמיד מדויקות.״
״אני-אני אלך מחר עם אימא.״ אני מוחאת את דמעותי.
מנתקת את השיחה, ויוצאת לספר לאימא את החדשות ה׳מרעישות׳ שגיליתי הרגע.
ברגע שאני מתחילה לספר, פניה של אימא מוארות.
היא כל כך מתלהבת מהעובדה שהיא הולכת להיות סבתא, ושהיא תזכה להחזיק את הנכדה שלה לפני שהיא תמות.
אני חייבת לציין, שאני לא חושבת שאני שמחה כמו שהיא שמחה.
אבל אחרי הבדיקה של הרופא שמאשר שאני בהריון, אני משוכנעת יותר שאני צריכה לספר לאית׳ן.
זה הילד שלו. והוא מוכרח לדעת.
אבל...הסיבה שעזבתי אותו הייתה הכדורגל.
זה הדבר היחיד שנשאר לו מאבא שלו, איך אוכל לקחת את זה ממנו? איך אוכל לכבול אותו אלינו?
הוא בסך הכל נער בן 18. הוא אמור לשחק כדורגל, לחיות את החיים שלו. ולא לגדל איתי ילד.
לא אהיה אנוכית אם אקח את זה ממנו?
הכדורגל הם החיים שלו. אני לא יכולה לספר לו, אבל אני כן יכולה לספר לברנדון, מגיע לו לדעת שהוא הולך להיות דוד.
וברגע שאית׳ן יגשים את החלום שלו. ויתקבל לנבחרת.
אספר לו הכל, ואתחנן לסליחה שלו.
אבל, באיזה פאקינג עולם. הוא יסלח לי, ויקבל את העובדה.
שהסתרתי ממנו את הבת שלו?

״את בסדר?״ קולו של אית׳ן מבהיל אותי.
אני קופצת, ואוחזת בחזי. מרוב תהיה לא שמתי לב שהוא נכנס.
״סליחה שהבהלתי אותך.״ הוא אומר.
״זה בסדר, בהיתי. אני מצטערת אני כבר אצא.״ אני אומרת. מסיימת לכפתר את החולצה שלי. ויוצאת.
משאירה אותו להתלבש בחדר שלו.
אני יורדת למטה, מחפשת אחר הבת שלי.
כשאני סוף סוף מוצאת את החדר שלה מצד שמאל. אני פותחת בשקט את הדלת. ומביטה בה ישנה.
אני נושקת לראשה. ויוצאת לא רוצה להעיר אותה.
אני מתיישבת בסלון של אית׳ן, מחכה שהוא יגיע. מחכה לרגע שבו הוא יעמיד אותי למשפט. ולא יחוס עלי.
״קדימה. תספרי לי הכל.״ הוא אומר, ברגע שהוא נכנס לסלון. לובש מכנסי טרנינג וקפוצון.
אני מתרווחת על הספא. ומשלבת את אצבעותי.
״מה אתה רוצה לדעת?״
״למה לא סיפרת לי?״ הוא שואל, מתיישב מולי על השולחן. קרוב, אך באותה מידה רחוק.
״לא רציתי להרוס לך את החיים, ולגזול ממך את החלום שלך.״
״מי את שתחליטי?״ הוא תוקף.
״אני-אני...״ אני נחנקת. לא מסוגלת להגיב.
״את כלום, ושום דבר איזבל.״ הוא נוהם. מהדק את אגרופיו אל צידי גופו.
״חשבתי...לא רציתי שתפסיק לשחק בגלל ההיריון. רציתי שתהיה לך את הזכות בחירה...״ הוא קוטע אותי באמצע המשפט.
״זכות בחירה? איפה בדיוק הייתה לי פה זכות בחירה? הבאת את הילדה שלנו לעולם בלי לשאול אותי, ולא טרחת אפילו לספר לי שיש לי בת! אחי נאלץ לספר לי. הייתי מוכרח להתחבא בחדר סמוך ולשחד את האחיות כדי שיתנו לי לראות את הילדה שלי! את יודעת איך זה מרגיש? את יודעת מה זה, להיות בחיים של דם מדמך. ולא לספר לו, שאתה הבנאדם שהביא אותו לחיים? נאלצתי להסתכל לבת שלי בעיינים, ולשקר לה. היא שאלה אותי מה אני. ואני עניתי...את יודעת מה אני עניתי איזבל? את יודעת? עניתי לבת שלי. שאני החבר הסודי שלה. במקום לצרוח לעולם שאני הפאקינג אבא שלה!״ הוא צורח.
הלב שלי נסדק.
העולם שלי מתרסק מעלי. ואני נשבעת שאני נחנקת.
ייסורי המצפון שלי, חונקים אותי מבפנים. והדמעות לא מפסיקות לזלוג.
״אני מצטערת, אני כל כך, כל כך מצטערת.״ אני בוכה, ומתקרבת אליו.
הוא לא מתרחק ממני. וזה סימן טוב.
אני מניחה את כפות ידי על הלחיים שלו, מצמידה את מצחי אל מצחו.
ושנינו בוכים יחד.
״אני כל כך מצטערת אית׳ן. אני אפצה אותך. אני נשבעת שאעשה הכל כדי שאפצה אותך. עד יום מותי.״ אני לוחשת, קולי חנוק.
הדמעות מטשטשות את עייני.
והעייפות מהיממה האחרונה מתחילה להראות את פניה.
אני מותשת, פיזית ונפשית.
כל השנים האלה, נלחמתי. ולא הפסקתי להילחם.
אבל לא הבנתי משהו אחד, לא הייתה לי סיבה להילחם. לא פאקינג סיבה.
״ועוד איך את תפצי אותי, ועכשיו עופי מהדירה שלי.״ הוא נוהם. ומתרחק ממני.
אני משפילה את ראשי אל ידי, אוחזת בתיק שלי. ומתקדמת אל עבר הדלת.
ברגע שידי נוגעת בידית. קולו נשמע.
״חכי.״ הוא לוחש, אני מסתובבת אליו, מביטה בו.
הוא נראה...כל כך אבוד. כאילו הוא נלחם בעצמו.

שבוע טוב❤️