Freeze You All | קרח ואש

פרק שלישי

סופיה

אני ומשלחת המסע שלי דוהרים על סוסיינו במהירות חזרה לכיוון הארמון.
שלחנו לשם מברק המודיע שנחזור עוד הבוקר ואנו לא רוצים להדאיג אותם.
המסע שלי לביקור שלום בממלכת המערב התקצר ביומיים משום שהוא היה מוצלח כל כך.
מאז נישואיי לאריק, הנסיך הצעיר לממלכת המערב, אני נוהגת לבקר שם אחת ל4 חודשים כדי לשמור על קשרי ידידות ושלום. זה המנהג.
ליבי פועם בקרבי מהתרגשות. אריק. וטום בני. אחיותיי. כמה התגעגעתי אליהם. שבועיים שלא ראיתי אותם. שבועיים שילדי הפעוט חי ללא אימו.. אך בשום אופן לא הייתי יכולה לקחת איתי תינוק קטן למסע של שבועיים אל המערב. ועל מנהג הביקור בוודאי שלא מוותרים.
בזמן הדהרה, כששומריי מקיפים אותי עם סוסייהם, אני שוקעת במחשבות על אחותי הקטנה אריאל. אני יודעת שהיא אינה מחבבת אותי. מאז נישואיי עם אריק, היחסים בינינו נעשו מתוחים. תמיד חשדתי שיש לה רגשות כלפיו. אבל מה אני יכולה לעשות? מלכתחילה הוא הגיע לביקורים בארמון כשהוא מיועד לי. כך אמרו לי לפני שהגיע לראשונה, ואילו אני התאהבתי בו בגלל מי שהוא, והוא בי. חבל שאריאל מתקשה לקבל זאת. אני דווקא אוהבת אותה מאוד.

אנחנו מתקרבים אל עיר הבירה והגשר נפתח בפנינו, ואנו נכנסים בדהרה. רחובות עירי המוכרים מקיפים אותי, ומכל צדדיי נשמעות תרועות האזרחים
"הנסיכה סופיה!"
"ברוך שובך!"
אני מחייכת אליהם ומנופפת לשלום, נזהרת שלא למעוד מהסוס. אני כל כך אוהבת את העיר הזו. את הממלכה הזו.
אנו מתקרבים לארמון, ושעריו נפתחים. השומרים בכניסה מצדיעים בעוד אני והמשלחת דוהרים פנימה.
אנו עוצרים מול קבלת הפנים החמה שמחכה לנו- רוב רובם של תושבי הארמון מחוייכים וממתינים עם פרחים ומריעים כאילו אני לא יוצאת למשלחת הזו כל 4 חודשים כבר יותר משנתיים.
אני מחייכת ויורדת מהסוס בעזרת אחד המשרתים, בעוד מספר משרתות חביבות ממהרות לעברי.
"הנסיכה סופיה!" "את בוודאי עייפה!" "נלווה אותך לחדרך!" "את בוודאי רעבה!"
אני צוחקת במבוכה. תמיד הובכתי מכל תשומת הלב שהיתה סביבי בארמון. מכל שלושת בנות המלך, תמיד אני קיבלתי את רוב תשומת הלב והאהבה, ותמיד קיוויתי שזה לא מעורר את קנאתן של אחיותיי.
אני מסתכלת סביבי, מנסה לאתר אותן בעיניי, או אריק ואת טום. אני לא רואה איש מהם.
מאחר וזו שעת בוקר מוקדמת, אני פונה לאחת המשרתות ושואלת "אריק וטום עוד ישנים?"
המשרתת מהנהנת נמרצות "כן, אריאל בדיוק ניגשה לבדוק מה קורה איתם." היא אומרת.
אני מרימה גבה.
אריאל?
למה שאחד המשרתים לא יעשה זאת?
כאילו קראה את מחשבותיי, המשרתת מסבירה לי "היא אמרה שהיא רוצה להגיד משהו לאריק.. עוד הבוקר."
זה לא מרגיע אותי.
בעוד אני מוטרדת מהשאלה מה יש לאריאל לחפש בחדרו של אריק ועוד בשעה מוקדמת כל כך, אני שומעת קול פיצוץ חזק מעליי שגורם לי לנתר במקומי. כל הקהל שסביבי מתנשף בבהלה, והשומרים סביבי נדרכים.
כולנו מרימים את עינינו למקור הרעש, ואני מרגישה את הצבע אוזל מפניי. מאחד החלונות הגבוהים של הארמון יוצא ענן עשן גדול וסמיך, וניתן לראות בו גיצים קטנים של אש, כאילו מישהו הטיל פצצה בתוך החדר.