Freeze You All | קרח ואש

פרק שלושים חלק ראשון

שימו את השיר רק בשביל הכינור המדהים הזה.

😊

***************************

אריאל

העיניים שלי סורקות את סביבתי בחרדה, חרבי לפותה בידיי בחוזקה.
אני מזהה שמורגנה כיתרה את האיזור והותירה בפנים רק את עצמה יחד איתי ועם סופיה, ופלטה את כולם החוצה.
זה רק שתינו עכשיו.

השפה התחתונה שלי מתחילה לרעוד ואני מנגבת טיפות זיעה קרות ממצחי, מחזירה את מבטי אל מורגנה הזעופה.

"אבא הבטיח לי מהשניה שבו נולדת שאני אמלוך" היא נוהמת בעוד גבעה של אדמה מתגבשת מתחת לכפות רגליה ומגביהה אותה במספר מטרים "כל חיי הייתי ממורמרת ולא מרוצה מעצמי, חיכיתי בקוצר רוח ליום שבו אוכתר. אמא מתה, אבא חלה. ידעתי שהיום לא רחוק. זו היתה נקודת האור היחידה בחיי, העובדה שיום יבוא והכל יהיה תחת שליטתי. אבל אז סופיה, אחותי הקטנה ממני, התחתנה ונולד לה בן, בעוד איתי כשלו כל נסיונות הנישואין. ואז כבר באמת לא יכולתי לחכות ליום שבו אוכתר וסוף סוף תהיה תפנית מבורכת בחיי חסרי הטעם. אבל אז המכתב של אבא.." העיניים שלה רושפות, אגרופיה רועדים מזעם.
אני אוחזת בחרבי חזק כל כך שפרקי אצבעותיי מלבינים. אני בולעת את רוקי ולא יודעת מה לעשות.

אני לא מסוגלת.

"מורגנה בבקשה, אנחנו יכולות לתקן את זה, את עוד יכולה לחזור בך וליישב את הכל.. רק אל תגרמי לי להלחם בך, אנחנו אחיות!" דמעות עולות בעיניי כשאני אומרת את המילים שאיני באמת מאמינה בהן.

היא לא יכולה לחזור.
היא רצחה את אריק וטום.
זה לעולם לא יסולח.
אבל אם היא לא תילחם בי אולי לפחות לא אצטרך להרוג אותה.

"תעשי לי טובה!" מורגנה מפתיעה אותי בנהמה "אם הייתי שותקת ופשוט מראה לכן את המכתב, סופיה היתה הופכת למלכה ואני עדיין הייתי נותרת בצד עם כל המרמור שלי וחוסר הטעם בחיי. שוב הייתי לבד ואתן לא הייתן עושות בשבילי כלום, אז אל תאכילי אותי בשקרים על אחיות.
היא תמיד היתה מוצלחת יותר. זו שכולם אהבו. זו שמצאה אהבה בקלות והתחתנה. זו שהביאה לעולם את נכדו הראשון של מלך האימפריה. זו שטובה יותר מאחותה הגדולה, בהכל" היא חושקת את שיניה בעוד הדמעות מחליקות על לחייה הסמוקות "ועד שסוף סוף יש משהו טוב בחיים שלי שהוא שלי, לגמרי שלי, שהוא מגיע לי- היא מקבלת אותו בדיוק מהסיבה שבגללה אני אומללה. בגלל שהיא טובה יותר."

אני מציצה בסופיה שיושבת על האדמה לידי, אוחזת בידה הפצועה ועל פניה אימה טהורה.
היא לא פוצה את פיה.
אני יכולה להבין את ההלם שלה.

אני מחזירה את עיניי אל מורגנה, מוחי עובד במהירות.

אני לא ידעתי שמורגנה היתה אומללה כל כך.
מעולם לא ידעתי.
איש לא ידע.